לחיות בשקרים- פרק 25

נקודת מבט תכלת:
"תודה רבה גברתי." אמרתי בנימוס וחיבקתי את אמא של אדיב בעדינות.
במשך כל אחר הצהריים עזרתי לה לבשל אוכל לשבת. קציצות, אורז, דגים, מוקפץ, עוגות שוקולד ועוגת גבינה.
הבית של אדיב אומנם לא ממוקם באזור הטוב ביותר, בשכונה המפוארת ביותר אבל זה בהחלט הבית החמים ביותר. אמא של אדיב קיבלה אותי בזרועות פתוחות, באהבה וחום. היאכמו אמא שניה בשבילי. בזמן שאדיב היה בעבודה היא הראתה לי תמונות ילדות שלו, היא סיפרה לי סיפורים עליו ועליה מהילדות, היא לימדה אותי לבשל.

"אני בבית." צעקתי כשנכנסתי לתוך הבית, גדול, לבן ומפואר אבל אי אפשר להשוות בכלל בין הבית שלנו לבית של אדיב. אם משווים בין המשפחה שלי לאדיב זה אותו החום ואהבה, אבל אצל שוהם במשפחה הכל קר, וכרגע גם מגעיל.
"אליאן, מה שלומך?" שאלתי והתיישבתי לידה על הספה הלבנה.
"התנשקנו." היא אמרה בחיוך והחזירה את מבטה למסך הטלויזיה.
"את יודעת שאת אמורה להדליק את הטלויזיה בשביל לראות בה." אמרתי במבט החכם שלי ואליאן ציחקקה מעט.
"הייתי שקועה במחשבות על.." אליאן התחילה והסתכלה עליי.
"שוהם?" שאלתי בחיוך, מצחיק כמה פעמים חזרנו על השיחה הזאת בדקות האחרונות.
"איפה היית מאתמול בלילה עד עכשיו?" אליאן שאלה ופערתי את פי. "אני הייתי בספריה." אמרתי את התירוץ הקבוע שלי, תירוץ דפוק.
"כן, היית בספריה במשך כל השבת?" אליאן אמרה בצחקוק.
"אצל אדיב." אמרתי באדישות וקרירות.
"אתם מדברים?" היא שאלה בחוסר הבנה והנהנתי בראשי.

נקודת מבט שוהם:
"אליאן." אמרתי בשקט ונכנסתי לחדרה. הקירות היו בצבע לבן שציורי פרפרים ולבבות בצבע כחול איפינו אותו. שידה לבנה וקטנה על יד המיטה המוצעת במצעים כחולים ועל השידה מנורה בצבע כחול. ארון לבן שמנת גדול בעל דלתות הזזה.
הזזתי את אחת מהדלתות ורוב הבגדים היו רגילים כמו טייץ, חולצות טי שרט, מכנסיים קצרים ושמלה אחת בצבע כחול רויאל.
על יד הארון היה לוח מעץ בעל דפים שעליהם רשימות או תמונות שלי ושלה, של אליאן תכלת, של אליאן תכלת ומורן.
"דברים שעליי לקנות במשכורת שלי, שמלות, חצאיות, חולצות מיוחדת, צמידים, איפור, נעליים." קראתי את אחת הרשימות והורדתי אותן מהלוח. טחבתי את הפתק לכיסי ונשכבתי על המיטה של אליאן, שלמרבה הפלא יותר נוחה משלי.

"שוהם!" אליאן צעקה בבהלה וייצאה מהחדר שלה במהירות. גופה השזוף היה מכוסה במגבת ורודה קצרה שכיסתה את מה שצריך לכסות.
"אתה מוכן בבקשה לצאת מהחדר שלי ולתת לי להתלבש?!" אליאן צעקה בעודי מחייך וחושב על הסיטואציה שקרתה לפני מספר שניות.
"אני יוצא החוצה." אמרתי בחיוך וקמתי מהמיטה שלה. סובבתי את הידית ויצאתי מהחדר. אליאן עמדה ליד הדלת ופניה היו זעופות מכעס.

"למה נכנסת לחדר שלי כשאני לא שם?" אליאן שאלה ונכנסה לחדרי בעצבים וטריקת דלת.
"חיפשתי אותך," עניתי בפשטות וחייכתי את החיוך שהיא כל כך שונאת. היא לבשה חולצת וי לבנה ומכנס כתום קצר.
"את יפה." המשכתי וקמתי מהמיטה, זרקתי את הכדור שהיה בידי והתקדמתי לעברה.
"חנפנות לא תעזור לך אדון ראובן הצעיר." היא אמרה והסתכלה על החדר שלי. חדר ענק לעומת שלה, בצבע לבן, מיטה זוגית, ארון מעץ בעל מספר דלתות הזזה, שידה גדולה ומעליה מספר מדפים שבתוכם היו ספרי הלימוד משנים קודמות, מדף בעל שתייה חריפה שהייתי נוגע בה בשעות הקשות שלי, כמו הבגידה של אבי. פוסטר של הלהקה האהובה עליי ומספר כיסאות ישיבה ועליהם היו ערמות בגדים שלבשתי וצריך לכבסם.
"אתה פשוט, מעצבן." אליאן אמרה והטיחה אגרוף קטן וחלש בחזי.
"ואני עדיין אוהב אותך." אמרתי בחיוך והיא גיחכה מעט. הנחתי את ידיי על מותניה ורכנתי לנשקה.
"שוהם!" שמעתי צעקה גברית, צעקתו של אבי.
הסתכלתי על אבי הזעוף ופניו המרירות. אליאן נעמדה בפחד מאחוריי והנחתי את ידי על מותנה ונעמדתי מלפניה, להראות לה, שאני המגן שלה.