לחיות בשקרים- פרק 26

"לימאי!" צעקה גברית נשמעה בפארק. נעצרתי וחיפשתי את הקול. גבר רץ לעברי, אורן.
"היי." אמרתי בחיוך קטן שבקושי ונראה על פניי. היום הזה רע מידי, אין לי כוח לחייך אפילו.
"שומעת? המבחנים שאמורים לעשות בעוד כמה ימים הגיעו לבית הספר." אורן אמר והנהנתי בראשי מסמנת לו להמשיך.
"אז, חשבתי אולי תרצי לבוא איתי." אורן אמר והסתכל אחורנית על קבוצת הבנים מבית הספר.
"לבוא לאן?" שאלתי בחוסר הבנה. ראשי כאב מהצעקות של הוריי בבוקר, לא יכולתי לסבול את זה יותר.

"את הורסת לילדה את החיים." אבי צעק על אימי, אני בחדרי, שבקומה השנייה והצעקות נשמעות כאילו אני סגורה איתם בחדר קטן ומחניק.
"אני הורסת? לפחות לא אני זאת שהרסה את הבית הזה!" אמי צעקה בחוזקה, הטחתי את ראשי בכרית האדומה והרכה שלי.
"אני נשבעת שאם היה בידי אקדח הייתי יורה בהם, רק בשביל השקט." מלמלתי בעצבים ועצמתי את עיניי ניסיון כושל להירדם.
"אני לא הרסתי, ניסיתי לשפר את החיים שלך, אני זה שיוצא לעבוד בחמש עשרה שנים האחרונות!" אבי צעק שוב, התלונן על כך שהוא המפרנס הראשי של הבית, אמא לא יכלה, אמא עברה תאונה כשהיא הייתה בחודש השמיני, וכדי להגן עליי, עך הבטן היא נפגעה בראשה. מידי פעם היא חוטפת התמוטטויות, פחדים, טראומות ולכן היא לא מצליחה לעבוד.
"ומה זה קשור להתמכרות שלך?" אמא צעקה, יופי, עכשיו שכל השכונה תדע, אמא שלא מסוגלת לעבוד ואבא שמכור להימורים.
"שבעים ושמונה אלף שקל!" אמא צעקה וצחקה בכוח.
"מאיפה נביא להם את הסכום הזה?" היא צעקה שוב בחוזקה. קמתי מהמיטה והחלפתי לבגדיי הספורט שכבר מונחים על הכיסא. בזמן האחרון אני עושה הרבה ספורט מסיבה אחת, הריצה סוחבת זמן בחוץ, פחות זמן בבית.

"לצלם את הבחינות." אורן אמר כאילו זה מותר. חוקי.
"זה אסור, אורן, אל תסתבך בגלל החברים החדשים שלך." אמרתי בדאגה, אני דואגת לו, הוא כמו אחי הגדול.
"לא יתפסו אותנו, זה אתגר, המבחן האחרון שלי כדי להיות איתם בחבורה." אורן אמר בהתחננות.
"לא." אמרתי והבטתי בו ברחמים, שוטפים לו את הראש שהוא הצל של שוהם. כבר שבוע ששוהם לא הופיע בבית הספר, שבוע שאורן לא מצא את עצמו, אליאן לומדת ובורחת בשתיים עשרה, הכל מוזר.
"בבקשה." אורן התחנן בפניי והנהנתי בראשי.
"אני אעשה זאת," אמרתי בחוסר אונים וחיוכו של אורן התרחב על פניו.
"בגלל שאני לא אתן לאידיוט כמוך לעשות שטויות או להיתפס." אמרתי בעצבים והתחלתי לרוץ, משאירה את אורן המאושר מאחור.

נקודת מבט בועז:
"את צוחקת עליי נכון?" שאלתי בתקווה את פאר שעמדה מולי בבגד ים.
"תזכירי לי למה, למה למען השם הסכמתי לזה?" שאלתי ודפקתי את כף ידי במצחי.
"כי רק כך אני אתרכז." פאר אמרה בחיוך ניצחון וגיחכתי.
"תיזהרי, אני עוד אחשוב שאת מתחילה איתי." אמרתי ושתיתי מהשייק הקריר שמורן הכינה לנו.
הבטתי בפאר שהתיישבה מולי, הבריכה שמאחוריה, עמוקה וארוכה מידי. תכלת עמדה ליד דלת הכניסה והביטה במה שמתרחש ביני לבין פאר, שזה כלום.
התרוממתי מעט והתיישבתי ליד פאר, קרוב אבל לא מידי.
"נתחיל?" פאר שאלה בחיוך והחזיקה בספר המתמטיקה, הנהנתי בראשי. השיעור עכשיו עבר מהר יחסית, פאר התחילה להבין את החומר, בין לבין, עשינו שיחות על 'איך עבר היום?' או שבכלל השפרצנו מעט מים משפת הבריכה שהייתה מאחורינו.
"נראה אותך." פאר אמרה ודחפה אותי אחורנית לבריכה.

נקודת מבט פאר:
הוא נפל לבריכה והתרומם בשניה, הביט סביבו וניסה לעכל את המתרחש. הוא חכם, הוא מעניין, הוא מיוחד. הוא רואה אותי, הוא מבין אותי, הוא מקשיב לי.
"פאר, אני סולח לך." בועז יצא מהבריכה והוריד את חולצתו הרטובה.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה, כל גבר אחר היה רודף אחריי וזה היה רומנטי.
"אני סולח לך, את משלמת לי הרי." בועז אמר בחיוך והתיישב בחזרה.
"שונאת אותך." סיננתי בשקט ובעצבים.
התיישבתי לידו והתחלתי לבחון את פניו, הוא גבר נאה, נאה מאוד.
"מה יש?" בועז שאל והניח בצחקוק את העט על השולחן הקטן והמאולתר.
"כלום." אמרתי והבטתי בתכלת שחייכה אליי, היא ואני אתמול ישבנו לשיחה, היא הסבירה לי מה בועז שונא בבנות ומה הוא אוהב. אם כמה שאני אני איתו, אני מנסה גם לא להיות המגעילה מהבית ספר. אלא האמיתית שבי.
"קרה משהו?" בועז שאל בדאגה והניח את ידו על מצחי.
"אין לך חום אז זה משהו אחר.." הוא מלמל והביט בי.
"כלום, סתם חשבתי, על הכל." אמרתי בחיוך ונענעתי את ראשי. החזרתי את מבטי לספר. אסור לי להתאהב בו, בדיוק כמו שלי אסור להתאהב בו, אבא ישתגע מזה.
שוהם התאהב באליאן ועכשיו אבא הכריח אותו להתארס לילדה סנובית מגעילה. הוא גם עכשיו מתכנן איך להרחיק ביניהם, אני לא רוצה להגיע למצב שבועז יתרחק ממני או שירחיקו אותו כשאני אמצא את הדרך רק אז אני אעשה צעד ראשון עד אז לא.