לחיות בשקרים- פרק 27

נקודת מבט לימאי:
"תחזרי על דבריי." פאר אמרה בגועל, הבטתי בריצפה, אני חסרת אונים, לה יש הוכחות, יש מילה, אבא שלה ממן חלק נכבד מבית הספר כמובן שלה יאמינו, למרות שבמקרה הזה היא גם לא משקרת.
"אני אעשה את זה." אמרתי בשקט, שנאתי אותה.
"יופי." היא אמרה וחייכה את חיוכה הרחב, החיוך שאמר לי 'קיבלתי את מה שרציתי.'

"אורן! עוד היום!!" לחשתי צעקתי לכיון אורן.
"אני לא מוצא את המפתח, המגירה נעולה." הוא לחש בקול כדי שאשמע, נאנחתי מעט וחזרתי להביט במסדרון הריק.
בלילה הבית ספר נראה מפחיד יותר, גדול, מוזר. לרגע לא הבנתי איך בכלל הסכמתי, העלתי על דעתי, אבל אז הבנתי אני רוצה לעזור לו, לאורן. תמיד היה בינינו קליק מסוים, חיבור.
"מצאתי!" אורן אמר בהתלהבות ונשם להקלה. הסבתי את מבטי אליו, הוא היה מאושר, מרוצה מעצמו, הוא עשה משהו לבד, בלי ששוהם עזר.
"אני מצלם," אורן הודיע וצליל המצלמה נשמע.
"סיימתי." הודיע וסגר את המגירה. הוא נעמד לידי והנהן בראשו. אני רק רוצה להגיע הבייתה, לשכוח מהכל.
יצאתי מחדר המנהל כשאורן מאחורי יושב על ברכיו ונועל את הדלת בעזרת סיכת סבתא שחורה ישנה.
"קדימה." אמרתי בחיוך והתקדמתי לעבר הכניסה, לצאת מפה.
יצאתי מפתח הכניסה כשליד המכונית של אורן עמדה לא אחרת מפאר.

"מה את תעשי?" היא שאלה בהתחכמות. לא מספיק ששלחנו לה את התמונות של המבחן, אני גם צריכה לספר לכולם על ההתמכרות הקטנה של אבי.
"תספרי גם את פאר." אליאן שעמדה מאחוריי פאר התקדמה ונעמדה לפניי, המצב בין שתיהן לא ברור, אויבות וחברות לפי מצב רוח.
"לספר מה?" פאר שאלה והתקדמה צעד קדימה. אליאן התקרבה ולחשה לפאר משהו, פאר פערה את עינייה ונענעה את ראשה.
"תשכחי מזה." פאר סיננה והלכה לכיון חדר האוכל.
"את לא הולכת לספר לי בטח למה היא הכריחה אותך נכון?" אליאן שאלה והנדתי לשלילה, המעשה שעשיתי הוא אסור, זה לא יקרה שוב.
המנהל דיבר בפלאפון ליד המזנון ואורן עמד לידו לחוץ. הבעות פניו, הרגל שרעדה מעט, בכל שנייה העביר את מבטו לאחד מחבריו החדשים האחרים עד שקלט אותי.
הוא סימן לי לצאת החוצה והנהנתי בראשי. התקדמתי לעבר החצר כשאורן עומד לצידי.
"גילו." הוא אמר בפשטות והסתכל לצד, הוא כבד אדיש ללהסתבך אבל אני לא.
"מה עושים?" שאלתי ברוגע, הפרנויה שלי לא תעזור לי כרגע, אני עוד יכולה לעשות משהו נגד זה.
"אני מתוודה, את צודקת. אני לא צריך חברים כאלה, אני אקבל את האשמה עליי, את לא ידעת מכלום." אורן אמר והתיישב באחד הספסלים.
"לא ידעתי שמה?" שאלתי והבטתי בפניו שחששו לספר לי.
"התמכרתי, אני משחק פוקר, זה אסור, זה היה אמור להיות פעם אחת, אבל פעם גוררת פעם. הפסדתי." הוא אמר והבטתי בו להמשיך.
"הם הבטיחו שהם ישלמו תמורת המבחנים, אבל, לא כסף ולא עזרה, אני לבד. שוב." אורן אמר והתחיל לזרוק את האייפון השחור שלו לאוויר ולתפוס.
"הלוואי ויכולתי לעזור לך…" מלמלתי בשקט והנחתי את ידי על כתפו, להראות לו שאני פה.

נקודת מבט תכלת:
"תעזרי לי!" צעקתי על פאר שלא עשתה דבר מהשנייה שהגיעה, היא הביטה בי והחזירה את מבטה לאייפון, אני יכולה להכחיד לה את האייפון אבל אז אבא שלה יצעק ולאף אחד אין כוח לכאבי ראש שהוא עושה.
"את יודעת? חדר שלך, אני יכולה לתת לך לנקות אותו לבד!" אמרתי בעצבים והבהרתי את המילה האחרונה.
"את ידעת?" פאר שאלה, הנחתי את הכיסא על השידה והתקדמתי לעברה, התיישבתי על המיטה והסתכלתי בשאלה.
"אבא שלי, הוא בוגד." היא אמרה בעצבים וזרקה את האייפון על הריצפה. "אמא שלכם חזקה, היא לא תיתן לו או לחברות הזונות שלו לפגוע בכם." אמרתי והנחתי את ידי על ידה. תמכתי בה.
"מה? התכוונתי לקולקציה החדשה, הייתי אמורה לדגמן בה אבל הוא ביטל. על מה את מדברת?!" היא שאלה מעט מזועזעת.
"מה?" צעקתי בכוח והבטתי בדלת הכניסה של החדר של פאר.
"אני באה!" הפטרתי הבטחה לאוויר ויצאתי מהחדר כשפאר בעקבותיי. מה עשיתי?