לחיות בשקרים- פרק 28

נקודת מבט אליאן:
"אנחנו נוסעים מעל המהירות המותרת." אמרתי בגיחוך, שוהם היה מתוח כאילו אנחנו מבוקשים הכי גדולים במדינה.
"אני יודע," שוהם אמר והביט במראה מאחור שאין שוטרים.
"שוהם!" צעקתי כשהבחנתי שהוא בוהה במראה ולא מסתכל על הכביש. שוהם ירד מהכביש לשוליים ועצר את הרכב, נאנחתי מעט והנחתי את ידי על ידו.
"אתה והיא לא קבוע, שניכם רוצים בפרידה זה יהיה קל. לה יש אהוב ולך יש אותי, אנחנו נמצא פתרון." אמרתי בקול חלש, אני אופטימית, גם נופר ה'ארוסה' של שוהם כביכול רוצה בפרידה גם לה יש אהוב.
"אבל מתי נמצא? נמאס לי להסתתר איתך, לשחק מחבואים, כי בכל מקום אבא שלי מציב את השומרים. את לא מבינה, אלי, זה קשה לי." שוהם אמר ודפק את ידו על ההגה. המצב הזה קשה לכולם, המצב הזה מוזר, פאר, תכלת ואני הפכנו לשלישיה נגד שמעון. פאר נפגשת עם בועז, היא קיבלה תקווה מתכלת שסיפרה לה שבועז מחבב אותה, הם אפילו התחילו לצאת ביחד. אדיב ותכלת כרגיל בחתול ועכבר, רבים ומשלימים, אבל הם משלימים אחד את השניה, הם מתאימים.
"תקשיב, אנחנו נמצא פתרון, עכשיו תחזור לעצמך כמה שניות ובוא נגיע הבייתה כבר." אמרתי בשקט, שנאתי את המתח בגלל אבא שלו, הרצון הזה להיות איתו בלי לפחד הוא קלוש, כי אני בעצמי יודעת שהסיכוי שנהיה יחד קלוש, זה קשה לנו.

שוהם עלה לחדר שלו וסגר את הדלת בטריקה חזקה, שיגרה.
התקדמתי במסדרון לחדרי הקטן, פתחתי את הדלת והתיישבתי על המיטה. השארתי את דלת החדר פתוחה מעט. האור שחדר לחדר מבחוץ הזכיר לי את המשפט שתמיד אמרתי לעצמי ברגעים קשים 'בשנייה שתיפול אתה תפחד, אבל מותר לנו לפחד ולטעות רק כשאנחנו יודעים שאנחנו נקום, וכשתקום תהיה חזק יותר, חזק יותר ממי שהיית אתמול.' את המשפט המצאתי כשהייתי רואה את אמא נאבקת בהכל כדי לממן אותנו עד שהיא מצאה את העבודה אצל נטלי, החיים לא פשוטים אבל צריך להילחם למען משהו טוב יותר.
התרוממתי מהמיטה ונעלתי את נעלי הספורט שהיו בצד המיטה. יצאתי. מהחדר והתקדמתי לכיון דלת השירות, יצאתי מהבית והתחלתי לרוץ, לא יודעת לאן אבל פשוט רצתי.

נקודת מבט שוהם:
הפלאפון לא הפסיק לצלצל מהצהריים, לא היה לי כוח לענות, המצב רוח שלי גם ככה גרוע אז למה לענות, להתעצבן ובסוף המצב יהיה יותר גרוע.
נופר אמרה שיש לה רעיון, שהיא יודעת מה לעשות כדי לגרום להורים להפריד בינינו אז אני מחכה להנחיות שלה, זה הדבר היחיד שמרגיע אותי.

"שוהם!" פאר צעקה והדליקה את האור של החדר, שיפשפתי את עיניי והבטתי בה במבט תוהה.
"זה אבא," היא אמרה בהלם ובקול מבוהל.
"אבא לא מעניין אותי אלא אם הוא מת." אמרתי באדישות והנחתי את ראשי על הכרית.
"אני כועסת עליו גם אבל אתה חייב לשמוע את זה," היא אמרה במהירות והתקדמה למיטתי, היא תפסה בידי השמאלית וניסתה להרים אותי מהמיטה.
"אני קם, מעצבנת." סיננתי וקמתי מהמיטה, לבשתי את החולצה השחורה שלי והתקדמתי לדלת אחריי פאר.

"מה קורה כאן?" שאלתי כשהגעתי לסלון, אמא ישבה על הספה בשקט ואבא יש על הספה היחידה- במקומו הקבוע כדי להראות את השליטה בבית. משני צדדיו של אבא עמדו שני שוטרים. זה שבצד שמאל היה הגבוה, עיניו היו ממוקדות באבי והוא נראה חסר סבלנות לעומתו, השוטר הימני הביט בי ובפאר ונאנח מספר פעמים. חיבקתי את פאר והסתכלתי על אבא.
"אבא שלכם הוא," השוטר השמאלי החל לדבר אך השוטר הימני עצר אותו.
"דוד לעולם לא פיקפיקתי בך או ביכולות שלך, אבל זה משהו שהם צריכים לפתור." השוטר הימני אמר, השוטר השמאלי שהתגלה ששמו דוד הנהן והסתכל על אבא.
"רציתי את הטוב בשבילכם, הדוגמנות לא תמיד הצליחה, אבל אחרי שנכנסים לעולם הזה, קשה לצאת." אבא אמר את משפט הפתיחה, הוא קם מהספה והתקדם לכיון שידת הקריסטלים.
"נאלצתי לקחת כמה החלטות חשובות בחיי, אני נאלצתי," הוא החל שוב לדבר ועצר.
"אבא שלכם קשור לעסקי שוד היהלומים." אמא ירקה בבוז והתקדמה אליי ולפאר.
ידענו הרבה על האדם הזה, הוא אבא שלנו, הוא בוגד באמא ועכשיו הוא גם בעסקי היהלומים.
"הרוסים הציעו לי כסף רב, לא רציתי שהחיים שלכם יהיו רעים." אבא- שמעון אמר את דבריו והתקדם, אמא עצרה אותו. דבר אחד מאפיין את אמא שלי יותר מהכל, היא לביאה, היא תוקפת כשמתקרבים לילדייה.
"אבא גנבת יהלומים ועכשיו מה?" פאר ייבבה בבכי וחיבקה אותי חזק.
"בשבוע האחרון לא מכרתי את היהלומים, אבל הפסקתי להחזיר להם בזמן חלק מהכסף אז הם פשוט הודיעו למשטרה, נתנו להם ראיות נגדי. ילדים, אני נכנס למעצר עד המשפט שלי." הוא אמר באדישות כאילו לא לפני רגע הודיע שהוא נכנס לכלא.
פאר השתחררה מחיבוקי והתקדמה לשמעון, הקשר שלה איתו היה חזק תמיד, לה קשה לשנוא אותו.
היא חיבקה אותו חזק, הוא אמר לה משהו באוזן והיא התנתקה ממנו במהירות.

נקודת מבט פאר:
התנתקתי והלכתי אחורה.
"אתה לא אבא שלי, אתה מפלצת!" צעקתי בכל כוחי, הוא מאיים על הבת שלו, עד לאן הגענו?
"אני שונאת אותך." אמרתי בנחישות והסתובבתי לכיונו של שוהם, הוא היה המגן של הבית, שוהם הגן עליי תמיד.
אבל איך למען השם מחיים מאושרים החיים שלי הפכו לעיי עורבות? מתי הכל השתנה אצלי?

"מה אמרת לה?" שוהם צעק כשאבא עמד בפתח הדלת עם השוטרים. הוא הסתובב וצחק.
"אם תתעסקו אם הפשוטים, הם יסבלו. חבל עליהם." הוא אמר בגיחוך והסתכל על כיון המטבח, הבטתי את מבטי למטבח, אליאן.