לחיות בשקרים- פרק 29

נקודת מבט בועז:
"רגע," צעקתי בעייפות, הדפיקות בדלת לא הניחו לי לרגע מהבוקר. יום שבת היום, תיכננתי לישון עד מאוחר ופשוט לישון, לא לעשות דבר.
הבטתי בשעון הקיר שליד הדלת השעה היא תשע בבוקר. נאנחתי מהעייפות שגברה עליי וסובבתי את המפתח שבתוך מנעול הדלת.
"כן?" שאלתי את שני הגברים שעמדו מולי, בגדיהם השחורים היו נראים כאילו הודבקו להם לגוף, השירירים והקוביות שלהם עוד שנייה קראו את החולצה. המכנסיים שחורים וארוכים, נעל ספורט בצבע שחור. הם היו גבוהים ממני בקצת. הם לא מסוג האנשים שהייתי מסותבב איתם לבד בלי להיות חשוד במשהו.
בשנייה אחת ראשי פגע בקיר וידו של אחד מהגברים החזיקה את ראשי צמוד לקיר, תנועה אחת שלי לא נכונה והוא שובר לי את המפרקת.
"מי אתה?" אמרתי בקול חנוק, הבטתי בהם בפחד, בכל זאת אני לא רגיל לכך שבבוקר מנסים להרוג אותי.
"אני בוריס, אני חבר של שמעון, אתה צריך להתרחק מהבת שלו. אני ברור?" הגורילה- בוריס אמר באיטיות והנהנתי.
"יפה," הוא אמר ושיחרר את אחיזתו ממני.
"תטפל בו יפה." בוריס אמר לגורילה השנייה שחייך והתקדם אליי.
אני לא חושב שאנחנו נהיה חברים.

"אהבת?" שאלתי את פאר ונישקתי את אפה הקטן. לא חשבתי שאני אתאהב בה מהר, עדיין לא התאהבתי, אני פשוט נותן לזה צאנס. כמו שתכלת ביקשה ממני.
מאחוריי התדמית של פאר, התדמית של הסנובית, הקשה, המעצבנת. יש ילדה תמימה, חכמה, מצחיקה, שאכפת לה מאחרים, תמיד לקחו אותה כמובן מאליו- סנובית, היא נסגרה, כל אחד היה נסגר, תמיד אמרו לה בחוץ ששוהם יותר טוב ובבית אמרו שהיא, אבל היא ידעה שהם ההורים שלה, הם לא רוצים שהיא תהיה עצובה.
"תודה," פאר אמרה והניחה את ראשה על חזי. ריח הוניל נדף משיערה הגלי. חיבקתי אותה ונישקתי את קודקוד ראשה. היא עדינה זה מה שאני אוהב בה אבל בו זמנית היא לא זקוקה שישמרו עלייה, היא פשוט היא.
"אני אוהבת אותך." היא אמרה וכיסתה את פנייה. הפנים שלה תמיד הזכירו לי בובת ברבי, היא הייתה יפייפיה אמיתית.
הנחתי את ידי על כפות ידיי והורדתי אותן מפנייה, הפנים שלה התאדמו מעט מהמצב, היינו קרובים.
"גם אני אותך." אמרתי ונישקתי אותה נשיקה קטנה על השפתיים.

נקודת מבט תכלת:
הנחתי את ראשי על כתפה של אליאן שחיבקה את פאר. פאר לא הפסיקה לבכות. שוהם התהלך בכל הקומה ללא הפסקה, אדיב התקשר לבדוק בכל שעה את מה שלומי- לא רציתי שהוא יפסיד יום עבודה בגללי, הוא הפסיד מספיק.
"בועז בן שלום?" אחד מהרופאים קרא בשמו וקמנו מהכיסאות והתקדמנו אליו, פאר עמדה מאחורה, היא לא הסכימה לשמוע את החדשות, היא פחדה מהן.
"כולכם בשביל בועז?" הרופא שאל ואליאן הנהנה, פאר לקחה את זה הכי קשה, אליאן לא האמינה עד שהיא ראתה את בועז בבית החולים.
אני זאת שמצאה אותו בבית שלו, הוא היה נראה נורא. פניו היו נפוחות והחליפו את צבעם מאדום לכחול, השפתיים שלו היו מלאות מדם, הוא שכב על הריצפה מכופף כשאשר ידיו סביב בטנו. שנאתי את מי שעשה זאת כמו שלא שנאתי הרבה זמן.
"בועז בסדר, הוא חסר הכרה, יש לו שבר ביד שמאל, האיברים הפנימים לא נפגעו, ידיו חבולות מעט זה מעיד על התנגדות, הוא התנגד, הוא גיבור אמיתי, הוא קצת מסוחרר מהכדורים אבל הוא יהיה בסדר." הרופא אמר, שוהם ליווה את הרופא עד לסוף המסדרון וכמובן אמר שהוא מוכן לשלם על הכל אם תהיה בעיה.
"אני רוצה להיכנס לבד." פאר אמרה והנהנתי בראשי.
היא התקדמה לכיון הדלת של החדר ונעצרה. הדלת הייתה פתוחה הנחתי שהיא רואה את בועז שוכב במיטה ברגעים אלה.