לחיות בשקרים- פרק 30

נקודת מבט פאר:
במהלך השבוע האחרון ביליתי את רוב הזמן בחדר של בועז, ראיתי אותו מתאושש, בוריס הגיע לבקר את בועז אבל שוהם הגיע בזמן. ההודעה מאבא חוזרת בכל פעם מחדש 'תתרחקו מהפשוטים.' גם כשהוא בכלא הוא הורס את המשפחה.
במשפט נקבע כי אבא אשם, אבל זה היה ברור.
לאחר הביקור. אחרון התחלנו לעשות טורנויות שמירה על בועז.
אני כבר תשושה מהכל, אבל אני לא אתן לאבא לחשוב שהוא ניצח, אני לא אתן לו את התחושה הזאת.
"פאר." שמעתי את קולו של שוהם והתעוררתי ממחשבותיי, בועז ישן במיטה הלבנה, פניו החלו להחלים אבל לא עד הסוף, היו שרידים על ידו, שרידים כחולים שחלקם הפכו לאדומים וסגולים. למרות הכל, הוא עדיין גבר יפה. שיערו השחור התפרע מעט מהשינה העמוקה בה ישן ובכל זאת היה נראה בצורה מושלמת.
קעקוע הנוצה בלט לי בעין הכי הרבה, זה סימל אותו, חופש. אבל עכשיו הוא כבול, הוא לא מסוגל ללכת בלי שאני אדאג לו, הוא כבול בדאגות שלי, במחשבות שלי. הוא כבול אליי.
אני ובועז סיפרנו אתמול בערב לשוהם עלינו, שוהם בניגוד לכל האחים המגוננים, שוהם סומך עליי, שאני אעשה את הבחירה הנכונה, בשבילי ובשביל בועז.

"קחי." בועז אמר והושיט לי קופסא קטנה, ישבנו על הדשא של בית החולים, בועז נשכב על הדשא והביט בי. פתחתי את הקופסא והוצאתי טבעת כחולה של חמישה שקלים. הטבעות הפתעה של הילדים מהקניון.
"וואו." אמרתי בגיחוך וענדתי את הטבעת. היא נראתה כאילו הותאמה לאצבעי בדיוק. היא נראיתה מיוחדת.
"אין לי הרבה כסף ופאר, אבל אני לא זקוק לזה כדי לקנות לך משהו קטן, זה זול נכון אבל הרגשות שלי אלייך לא." בועז אמר, הנחתי את ראשי על הדשא והבטתי בו.
"אני אוהב אותך." הוא אמר בראשונה לבדו, חייכתי חיוך ענקי.
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי ונישקתי אותו.

"נכנסתי." אמרתי בקול חלש והתקדמתי אל תוך הרחבה הענקית של הגג. מי היה מאמין שאני אעמוד על הגג, בלי לפחד או מרצון?
הוא עמד שם כשגבו מופנה אליי.
"בועז!" צעקתי עם דמעות בעיניים ודמעה בוגדנית ברחה לה אבל מיהרתי לנגב אותה. הוא הסתובב אליי כשפניו היו עדיין מעט נפוחים מהמכות שבוריס השאיר לו. שנאתי את עצמי שנתתי לעצמי להתאהב בו, שנאתי שהוא התאהב בי כמו שהוא אומר. שנאתי את הידיעה שאני מסכנת אותו הכי הרבה.
"אל תתקרבי אליי, אסור לנו להיות ביחד. תחזרי לשם, לחיים שלך, לעולם הורוד והטוב שלך, את צדקת, את לא שייכת לפה." הוא אמר וכל מילה שלו הייתה חץ בלב שלי. כל מילה דקרה אותי בגוף. נשמתי נשימה קטנה והתקדמתי צעד קטן אליו. הוא עמד על הקצה בלי פחד, אהבתי את האומץ לב שלו, את זה שהוא מסתכן למען מה שהוא מאמין בו.
"אני אוהבת אותך! זה הדבר היחיד שאמיתי בכל החיים האלה! אתה לא יכול לנטוש אותי, לעזוב אותי לבד, שרויה במצב הזה כשאני נופלת!" צעקתי בכל כוחי לא היה אכפת לי שהדמעות כבר משאירות שובל שלם על לחיי.
"אתה פשוט לא יכול!" צעקתי שוב, מעדתי על הגג ונשארתי על ריצפת הבטון. ייבבתי את שמו והסתכלתי על הטבעת הכחולה שעל אצבעי. הטבעת של החמישה שקלים, הטבעת מזה שאני אוהבת שווה יותר מהטבעת של היהלום ממישהו שאני לא אוהבת.
"פאר.." הוא אמר ושתק. אני שונאת שתיקות כאלה.
"אל תקרא בשמי. אני שונאת אותך." אמרתי בכאב ומחיתי דמעה אחת מעיניי. פעם ראשונה שאני מרגישה כאב לב שכזה. נעמדתי על רגליי, לא היה אכפת לי שהחצאית הלבנה שלי מלוכלכת פשוט התקדמתי בראש מורם אל הקצה של הבניין.
"שלוש קומות, את לא תשרדי את זה." מלמלתי לעצמי. הייתה בטוחה בעצמי. את האהבה הזאת אני אשמור תמיד בליבי.