לחיות בשקרים- פרק 33

נקודת מבט תכלת:
"איך את מרגישה?" שאלתי את פאר כשנכנסתי לחדרה. היא השתחררה לא מזמן מבית החולים. היא הבינה שעשה לה רע כל מה שקרה עם אבא שלה, היא התחילה להבין את בועז, שהוא מפחד, לא על עצמו, עליה.
"ריקה." היא ענתה כשהכאב נשמע בקולה, היא נראתה עצובה, העיניים שלה אדומות מהבכי, שפתייה רעדו והיה נראה כאילו עוד שנייה היא מתחילה לבכות.
"אני דואגת לך." אמרתי לה וליטפתי את שיערה, היא הביטה בי בעינייה האדומות מהכאב והבכי. מתחת לעינייה התגלו עיגולים שחורים המעידים על חוסר שינה, היא חיוורת עוד יותר ממה שהיא ביום רגיל.
"אני אהיה בסדר." היא אמרה בקול חלוש. היא נשכבה על המיטה וכיסתה את עצמה בשמיכות צמר, היא רזתה מאוד בחודש האחרון, היא הפכה לתשושה מידי, היא לא מצליחה להחזיק את עצמה.
"את לא תהיי בסדר, שוהם מתחרפן, הוא מרגיש שהוא לבד הוא מתמוטט, אמא שלך התחילה לשתות יותר מידי. אפילו אלינור, החברה הטובה שלך עזבה אותך בשנייה שגילתה את כל המתרחש בחייך. את צריכה להבין פאר, את צריכה לחזור לעצמך כדי לעזור לשוהם ולאמא שלך, בעיקר לעצמך." אמרתי בקול חזק וברור שתבין שזאת היא המציאות החדשה שלה.
"אני גרה בארמון, עם חצר ענקית, בגדים מעוצבים אישית, אמא שלי היא אחת המנהלות בעולם העיצוב היא יכולה לדאוג לחברה של אבא לבד. שתיקח את עצמה בידיים, שוהם בן שמונה עשר, הוא יכול לעזור לאמא גם. אני זקוקה לשקט, לדיכאון שלי, לעצמי, אל תשפטי אותי. אני לא יכולה לחיות בלי בועז. הוא היה היחיד שאהב אותי בגלל מי שאני. הוא היחיד שדאג וחשב עליי. הוא היחיד שהיה
שם בשבילי, ועכשיו, הוא שוכב על המיטה הלבנה בבית החולים, משקם את עצמו, סובל." פאר ניסתה לתאר לי את המצב שלה. הבנתי אותה, קשה לה.
"התחלתי לעבוד, למלצר יחד עם אליאן, אדיב קורע את עצמו בבית המלון בעבודה, כל זה כדי להחזיק את הבית שלו, אמא שלו חולה וצריכה את הטיפול הטוב ביותר. אבל, למרות הכל אמא שלו באה לכאן בכל יום, היא מנסה לעזור לאמא שלך בהכל. אז פאר, תפסיקי לרחם על עצמך, קומי ותעשי מעשה!" צעקתי ומשכתי מעליה את השמיכה.
"תכלת," פאר הסתכלה עליי בבכי, דמעה זלגה על לחייה והיא מחתה אותה מהר.
"תודה." היא אמרה והתרוממה מהמיטה. היא התיישבה ונעלה את נעלי הבית שלה, היא קמה מהמיטה והתקדמה לעברי. היא פתחה את ידייה וכרכה אותן סביבי, היא חיבקה אותי.
בכל החמש שנים שאני גרה פה, ביני לבין פאר לא היה מגע. גם כשהיינו חברות.
"הייתי זקוקה לזה, לסטירה הזאת, כדי להתעורר מהחלום שלי. אני לא אומרת שאני אחייך או שאני אהיה מאושרת כי אני לא. אני לא אשקר לכם או לי, אבל, אני כן אעזור לאמא, אני כן אעזור בבית, אני אעשה הכל למענם. כי את צודקת, כולם מנסים לעזור לי ואני לא עושה כלום. לשכב במיטה לא יעזור לי. אני צריכה לקום ולעשות מעשה." היא אמרה תוך כדי החיבוק, היא שיחררה בעדינות מהחיבוק והביטה בי.
"תודה שאת חברה טובה." היא אמרה ויצאה מהחדר שלה.

נקודת מבט בועז:
"מה בועז, מה קורה?" אדיב שאל והתיישב על מיטתי, הוא הסתכל עליי אבל בניגוד להרבה אנשים שביקרו אותי, הוא לא הביט בי ברחמים.
"כואב לי באזור הצלעות, כנראה מהבעיטות של הבוריס ההוא, הייתה לי סחרחורת קטנה בבוקר אבל לקחתי כדור אקמול. יש לי ריק בבטן וזה רעב, אבל רעב לפאר. אדיב, אני מתגעגע אליה." אמרתי ואדיב הביט בי, הוא הבין.
"בועז, את האמת? אתה דפוק. היא אוהבת אותך, היא רוצה אותך, היא מודעת לסכנה, לאבד אותך, היא יודעת את זה, היא רוצה אותך. אבל אתה אידיוט, במקום להילחם עליה, אתה אומר לה 'לכי.' אתה אידיוט." אדיב קבע עובדה, גיחכתי מעט. הוא צדק. היא הסכימה להילחם למענינו, ואני? אמרתי לה ללכת כמו אידיוט.
"המילה שהכי מאפיינת אותי. אידיוט." אמרתי בעצב. שנאתי להרגיש בלעדייה. אדיב נעמד והביט בי.
"אתה תשכב עוד הרבה?" אדיב שאל, הבטתי בו בתהייה.
"קום," הוא אמר והביט בי.
"הולכים להחזיר לך אותה." הוא המשיך בחיוך. הנהנתי בראשי. נעמדתי לאט לאט ולבשתי את הגקט של אדיב, הסתרתי את הצמיד של הבית חולים שענדתי על פרק ידי השמאלית, נעלתי את הכפכפים שלי ויצאתי אחרי אדיב מהחדר.