לחיות בשקרים- פרק 34

אז ככה… גיליתי שממש התגעגעתי לכתיבה, אליכן.
אני אתחיל להעלות פרקים כמה שיותר מהר ואני מקווה שתאהבו אותם.. שתתאהבו בהם שוב.. הפרק מוקדש לשני בנות שממש חשובות לי, תות ודידה.. הן ידעו שזה להן.. אבל בלי קשר אני אוהבת את כולכן. התגעגעתי מאוד ואני אוהבת אותכם מלא♥

נקודת מבט פאר:
"הכל התחיל בלילה ההוא. שנאתי אותו. חשבתי שזה לא ישנה כלום, אבל הכל השתנה. המכות, החבורות, החתכים, הכאב. הדם שזלג מתוכה, מהגופה שלה. צעקת הכאב האחרונה שלה, זה השאיר חלל ריק. הדמעה שזלגה מעינייה בדקה האחרונה, שנייה לפני שנשמתה יצאה מאפה. כל חלק בה הכאיב לי, לו. היא פגעה בנו. היא אמרה שהיא תהיה שם והיא כבר לא. היא ניסתה להחזיק את הבית אבל היא העדיפה בדרך הקלה יותר. היא תמיד בחרה בה. המוות. הבריחה. הבחירות הכי פשוטות. לא להתמודד עם האמת, עם החיים. מה אתה חושב על זה? אני יושבת פה, מולך, כבר חצי שעה. מספרת לך את הכאב שחשתי. אתה מהנהן אבל אתה לא יודע כלום נכון? אתה פשוט מביט בי ולא מדבר. אתה שום דבר. אפס. היית שם נכון? היית שם ונתת לה ליפול. למות! המוות הזה, היא שווה מתה מאשר חיה לדעתך נכון? אני צודקת? תענה לי!" צעקתי בכל כוחי. הדמעות זלגו מעיניי. הבטתי בהם. הם חייכו.
"אני חושבת שאין מצב שלא תקבלי את התפקיד הראשי," תכלת אמרה בחיוך וקמה מהספה, היא ניגבה את הדמעה שהשאירה שובל אחריה.
"תמיד רציתי להשתתף במחזה, ואין ספק שהמחזה שהמורה כתב הוא אחד היפים שקראתי." הודתי באמת. אהבתי את כישרון המשחק החבוי- גלוי שלי. יכולתי להגיד את מה שאני חושבת, לכולם, על הבמה. חייכתי חיוך קטן והבטתי באליאן שחייכה אבל הייתה שקועה בשוהם.
"ממש אהבתי את זה יקירה, זה מלא חיים. מלא רגש. כאב. עוצמה." אמא אמרה בחיוך מהוסס, היא לא אהבה את התפקיד. נערה בת התשע- עשרה, אביה התאבד לאחר שגילה שהבת שלו מרומן נכזב של אשתו, הילדה והאם גרו ברחוב עד שגבר עשיר התאהב בנערה, האם קפצה על המציאה ונתנה את רשותה, הבת ניסתה לברוח, להימלט ללא הצלחה. האם התאבדה לאחר שנה, ביום הולדתה של הנערה, הנערה נשלחה לפסיכולוג על ידי העשיר. העשיר שהתגלה כטוב לב, היה בסך הכל אדם שרוצה להתנקם במשפחה, על עוול שנעשה לו. הנערה השתגעה, היא מצאה עצמה בכלא לנערים. אבל למרות כל הסיכוים היא הפכה לשורדת. ללוחמת. לאמיצה. אבל בו זמנית, גם לנוקמת. אהבתי את המחזה שהמורה כתב 'להילחם עד הסיכוי האחרון.'
אליאן נעמדה על רגליה, הביטה בכולם, בכאב, הנהנה בראשה והתקדמה לכיון המדרגות. בזמן האחרון החדר של שוהם הפך לשלה. מאז שהוא ברח. הוא עזב. הוא לא התמודד עם הרצח של אבא בכלא. הוא נדקר על ידי אחד השוטרים בסכין. שוהם לקח את זה הכי קשה, אבא האשים אותו במותו, כי שונם הכניס אותו לכלא. אין יום שאליאן לא מחפשת את שוהם, במסעדות, בפארק, ברחוב. אבל אין זכר אליו. הוא נעלם.

נקודת מבט בועז:
תפסתי בכוסית הקטנה מהזכוכית שהייתה על הבר, הרמתי אותה קלות, הנחתי אותה על שפתיי ובשלוק אחד שתיתי אותה. המשקה נזל בגרוני, הוא כבר לא שרף או הגעיל, התרגלתי לטעם, לריח. התרגלתי לחיים האלה, חיים של רוצח. הבטתי בפרקי ידיי, היו חתכים מהשריטות, החולצה שלי הכחולה הפכה להיות עם כתמי הדם.
'רוצח' בחיים לא חשבתי שאני אהפוך לאחד כזה. הרגשתי את הדמעות בעיניי, מזגתי במהירות כוסית חדשה ושתיתי גם אותה. עצמתי את עיניי וקמתי מהכיסא. התקדמתי למיטה, היא הייתה בצבע שמנת, הקירות היו אפורים ואילו השידות הקטנות שבצידי המיטה בלבן. שנאתי את החדר במלון, רציתי הבייתה. אבל אחרי מה שעשיתי אין דרך חזרה.
הנחתי את ראשי על הכרית, ריח נקי. נאנחתי חלושות. שנאתי את הלילה. בלילה אתה לבד, כל המחשבות זוחלות לבדן לתוכך המוח, הלב מתמלא בכאב, ריק. התגעגעתי אליה, לריח שלה, לחיוך, לצחוק הממכר שלה. אליה. רציתי לחזור ולחבק אותה, אבל זה לא אפשרי, היא תשנא אותי. היא תשנא את הרוצח של אבא שלה.
"פאר, אהובה שלי, אני אוהב אותך." אמרתי בשקט והבטתי בחלון, הוילון הלבן שהסתיר את הכוכבים, את הירח. את הכל. המרחק הזה קשה לי מידי ממנה. אני יודע שטוב לה בלעדיי. עדיף לה בלעדי.

"היי." היא אמרה בקול חלש, שפתייה התעגלו מעט לחיוך קטן ומתוק, שפתייה הורודות הרגו אותי. פניה זרחו ועינייה זהרו. היא נשכה את שפתייה, ידה אחזה בידה השנייה, היא מתרגשת.
"היי," אמרתי בביטחון, ביטחון שלא ידעתי מאיפה בא. היא הביטה בי והלב שלי התכווץ, כאב לה.
"אחלה חדר." היא אמרה בחיוך ומחתה את הדמעה עוד לפני שהספיקה לרדת במורד לחייה.
"התגעגעתי אליך." הודתי באמת, היא הייתה חסרה לי.
"ברחת. היא אמרה והחלה להסתובב בחדר. שולחן העץ הקטן שעמד בצד הקיר השמאלי, הוא עשה את ההבדלה הקטנה בין הסלון למטבח, מיטה זוגית עמדה באמצע הסלון הקטן ומצידיה השידות, הטלויזיה שנתלתה על הקיר הוסיפה מעט יופי לחדר.
"למה עזבת?" היא שאלה לפתע, הבטתי בה, היא חיבקה את עצמה, היא הביטה בקיר הלבן ובכל מקום אחר אבל לא בי.
"הייתי חייב," אמרתי בשקט והתיישבתי על המיטה.
"לא יכולתי להישאר שם. במקום ההוא. הכאב היה גדול מנשוא. לא יכולתי להתמודד עם כל מה שקרה. השברים בבטני החלו להחלים, ראשי הפסיק להסתחרר, ראיתי בזה הזדמנות." אמרתי והשפלתי את ראשי.
"פאר דואגת לך. היא זקוקה לך." תכלת אמרה והתיישבה על ידי.
"איך מצאת אותי?" שאלתי בשקט. תכלת הייתה חלק ממני תמיד, היא הייתה מבינה אותי בצורה שאף אחד לא הבין. היא הביטה בי בצורה שלא מביטים בכל אחד. הערצה.
"אתה החבר הכי טוב שלי. אני יודעת איך למצוא אותך. אתה יכול לברוח אבל לא להסתתר ממני לנצח." היא אמרה בחיוך ונתנה לי אגרוף חלש בזרוע. החברות שלנו היא מיוחדת, לא כל אחד מבין אותה.