לחיות בשקרים- פרק 35

הפרק מוקדש לכל הקוראות שלי… הסיפור יגמר בפרק ארבעים לפי דעתי כי אני לא רוצה להרוס אותו אני אוהבת את הסוף שלו הוא מיוחד לדעתי.. אז מקווה שתאהבו.

נקודת מבט פאר:
נכנסתי לתוך הבית הקטן והצנוע. זה לא היה בית מפואר כמו שלי, להפך, הקירות היו צבועים בצבע שמנת, הספות היו בצבע אפור, השולחן שבצד החדר, היה מזכוכית אפורה ועליו היה אגרטל קטן וורד אדום, מסביב לשולחן עמדו כיסאות בצבע שחור. תמונות היו מונחות על המזנון השחור, תמונות של אדיב, אמא שלו ותכלת גם. הבטתי בסלון שהשתלב באופן מושלם ליד המטבח הקטן. מטבח בצבע שחור ואילו הקירות בצבע שמנת גם. על המקרר היו תמונות מגנט של אדיב עם חברים, תמונה אחת או שתיים עם אמא שלו ואחת גדולה באמצע עם תכלת. ראו את האהבה בעיניים שלהם. הדרך שהוא חיבק אותה, כרילו פחד שהיא תברח לו, תתפוגג לו בין האצבעות. היא הביטה בו מהצד וחייכה חיוך קטן. ראו את הערצה, כמה שהוא חשוב לה. העברתי את ידי על התמונה. גם אני רציתי אהבה כזאת. אני עדיין רוצה.
"פאר." אדיב אמר בקול מופתע, הסתובבתי והבטתי בו. חייכתי חיוך קטן. שיערו היה פרוע מעט ועיניו עייפות, תכלת אמרה שהוא עבד עד מאוחר. במיוחד בתקופה הזאת, הוא החליט שהוא רוצה משהו חיוני בחיים, בית הספר לשוטרים.
"שמעתי על החלום שלך, שוטר." אמרתי בחיוך מופתע וחזרתי להביט בתמונות.
"אני רוצה לשמור עלייך פאי, לדעת שיש מישהו במשטרה שאי אפשר לשחד, שאי אפשר להרוס. שיכול לשמור עלייך, על שוהם ועל תכלת כמו שצריך. נמאס לי לברוח או לחשוב שמישהו אחר יתקן, אני אתקן את זה. אני אהיה שוטר, הכי טוב שאני שאפשר." הוא אמר בהחלטיות. הוא נהיה רציני.
האש שבעיניו הייתה מיוחדת, כמהה.
"אני אתמוך בך." קבעתי עמדה. זאת הייתה ההחלטה בשניה ששמעתי זאת. אני יודעת שהוא צודק. שזה ההחלטה הטובה ביותר.
"תודה אחות," אדיב אמר וחיבק אותי, הוא הניח את ראשו על כתפי.
"אגב, איך היה לגלות את זה? את האמת." הוא שאל לפתע, נאנחתי מעט והבטתי בו.
"תמיד שמרת עליי, באופן מוזר, שמרני יותר. תמיד הייתי חשובה לך הרבה יותר מאחות של חבר. היית קרוב אליי וידעתי שאפשר לסמוך עלייך, אבל לא ככה גיליתי. שבוע לפני הרצח של אבא, הגיע מכתב לאמא. פתחתי אותו, אני זוכרת כל מילה ומילה שכתובה בו. הן חרוטות לי בראש. המילים הראשונות שפתחו את המכתב היו 'בגדתי בך. אני יודע שאני איום, אבל זאת האמת לא אהבתי אותך.'" חזרתי על המילים הראשונות, המילים שהדהדו לי בראש במשך יומיים.
"בהמשך המכתב היה כתוב שהוא בגד עם אמא שלך, אבל היא לא ידעה שהוא נשוי. היא גילתה אחרי שהיא נכנסה להריון. הוא כתב שהוא רצה לדאוג לכם, שהוא מצטער שלא הצליח. שהוא לא ראה אותך הולך בפעם הראשונה, שלא אמרת את המילה 'אבא' בפעם הראשונה." אמרתי בקול שבור. שנאתי אותו, את אבא שלי. הוא תמיד אפלה ביני לבין שוהם ולא ידעתי למה. עכשיו אני יודעת. הוא היה מתייסר שלא גידל את אדיב אבל הוא לא יודע שהוא איבד את שניהם בדרך שבחר, והיום הוא איבד גם אותי.
"הוא אהב אותך, אדיב, הוא רצה להכיר אותך." אמרתי בשקט והוצאתי את המכתב מתיק הצד השחור שלי.
"קח. זה שלך. זה אומנם נכתב לאמא שלי, אבל המטרה מוקדשת לך. זה יהרוס אותה לדעת שהוא בגד בה אבל היא גם ידעה את זה. לפחות שיצא מזה משהו טוב. שתדע שהוא רוצה להיות לצידך אבל גם לצידנו. עכשיו הוא איבד שני בנים ובת, וזה הרג אותו, עוד לפני הדקירה. אנחנו הרגנו אותו קודם נפשית." אמרתי חנוקה מדמעות.
השתחררתי מבין ידיו של אדיב והתקדמתי לדלת הכניסה.
"נתראה ביום שישי?" שאלתי בחיוך מהוסס.
"נתראה." אדיב ענה בעיניים אדומות.
אני מכירה את ההרגשה שהעולם נהרס לך בין הידיים ואין לך אין כוח לתקן דבר.
גם לא את עצמך.

נקודת מבט אליאן:
"שבועיים." אמרתי בשקט והקפתי עוד יום בלוח השנה הורוד שלי. עוד יום ששוהם איננו, שאף אחד לא ראה, לא שמע ממנו. פשוט, אכלה אותו האדמה.
"איפה אתה אהוב שלי?" שאלתי את התמונה שהייתה על השידה הכחולה שלי. הבטתי בנו, מתנשקים בשקיעה, כאילו כל העולם עצר למעננו. התמונה האחרונה שלנו ביחד. לפני שהוא נעלם. החזקתי בתמונה, דמעה בוגדנית זלגה במורד לחי, לא מחיתי אותה. כבר אין לי כוח להילחם בדמעות, לא כשאני לבד.
"אני לא יכולה לאבד אותך, אתה פשוט לא מבין נכון? אתה נותן לעצמך רשות לעזוב כאילו כלום לא קרה? אני מבינה שקשה לך אבל אני פה. ההבטחה שלנו פה. לא משנה כמה קשה לא עוזבים, נלחמים. ואתה? ברחת. עזבת אותי לבד, לתקן את השברים של כולם. כשהשבר הכי גדול נמצא לי גם בלב. אני צריכה לחייך אבל אתה לא פה. אתה לא שומר עליי יותר נכון? מי יגרום לי לחייך אם לא אתה? מי יחבק אותי כשאני מפחדת? מי יגיד לי לקום ולהילחם על מה שחשוב לי? לא לוותר ככה סתם. אתה תמיד אמרת להילחם אבל בסוף אתה עזבת ראשון. ברחת. עזבת אותי לבד. פחדן אחד!" מלמלתי בבכי וזרקתי את התמונה על הרצפה. גררתי את רגליי לכיון המיטה. הרמתי את שמיכת הצמר הקטנה שלי ונשכבתי במיטה. הבטתי בזכוכיות שעל הריצפה בגלל התמונה. זה היה הלב שלי גם. השברים שאי אפשר לתקן.
"אני אוהבת אותך יותר מאת עצמי. אני צריכה אותך. שוהם תחזור." מלמלתי בבכי, והנה שוב ברז הדמעות נפתח עד הבוקר. הנה שוב אליאן השברירית. אליאן, זאת שחיה בלי שוהם.
חצי בן אדם.
אני לא אמיתית.

נקודת מבט תכלת:
"בוא, מהר," הפצרתי בו והכנסתי אותו לחדרי.
"תוריד." נתתי לו פקודה, פחד מילא אותי בכל חלק וחלק בגוף. שנאתי לפחד, לא לשלוט על הכל, אהבתי את השליטה, לדעת שאני שולטת במה שקורה בחיי, לא לפחד, כמו עכשיו. הוא הוריד את החולצה ונגלה לעיניי חתך עמוק.
"אתה מדמם," קבעתי וחיפשתי פתרון בכל מקום בחדר.
"עזרה ראשונה, אני אטפל בעצמי." הוא אמר בקול חלוש, ידעתי שהוא משקר, הוא בקושי הצליח לעמוד ולהגיע לכאן. רצתי לחדר האמבטיה, פתחתי את דלתות הזכוכית והוצאתי את תיק העזרה ראשונה האדום של אמא. כשהייתי קטנה ועד היום הייתי אוהבת לרוץ, הייתי נופלת ורצה חזרה לאמא לבכות שכואב לי. פתחתי את תיק העזרה ראשונה והוצאתי את מזחת הפולדין האדומה, את הפלסטרים, תחבושות אלסטיות ודבק. החזרתי את הנרתיק של העזרה ראשונה למרום ויצאתי מחדר האמבטיה לכיון חדרי. רק המחשבה שיש מישהו שמדמם לי בחדר, הפחידה אותי. אז הידיעה שבועז מדמם לי בחדר. הרגה אותי.
נכנסתי לחדר ונעלתי את הדלת, ניקיתי את החתך ועליה מרחתי את הפולדין, הוצאתי פלסטר של טינקרבל מהחבילה והושטתי לבועז.
"זוכר?" שאלתי והוא הנהן.
"אני קניתי לך את זה ואת כעסת עליי שזה של פיות ולא של פו הדב. כמו ילדה קטנה בכית בלי הפסקה ושלחת אותי לקנות חדש כי לא היה החזר כספי." בועז סיפר בקצרה. מאז בכל פעם שאני רוצה פלסטר בועז מביא לי פלסטר מצויר של פו הדב, הנחתי את הפלסטר על התחבושת שחשבתי מספר פעמים ליתר ביטחון ונאנחתי.
"אתה לא תספר לי מה קרה?" שאלתי אך קיבלתי תשובה שלילית. הוא קם ממיטתי והתקדם לדלת.
"אני חוזר למלון, נדבר." בועז אמר ויצא מהחדר.