לחיות בשקרים- פרק 36

נקודת מבט אליאן:
הבטתי בחלון, השמש חיממה את הכל, תכלת ישבה על שפת הבריכה מחובקת בזרועותיו של אדיב, פאר התווכחה שוב עם אימה בטענה שסגול מתאים יותר לצבע עור כהה מאשר לבן לדעתה. גיחכתי למראה המאושר של פאר כשלבסוף אימה נאנחה, הרימה את ידייה לכניעה. חיוך ניצחון התנוסס על פניה והיא התחילה להביט במבט מתנשא עם חיוך על פניה, ובלי לשים לב, אדיב הרים אותה בשניה על כתפו כאילו הייתה במשקל נוצה וזרק אותה למים.
נכנסתי לתוך הסלון. קולה של פאר נשמע למרחק כאשר צעקה על אדיב שלקח לה שעה לעשות את הפן. הנדתי בראשי כלא מאמינה והתיישבתי על הספה. הנחתי את רגליי על הספה והשמטתי את ראשי אחורנית. עצמתי את עיניי ופתחתי לאחר דקה. הוא עמד שם, בחיוך קטן ולא מוסבר. נעמדתי במהירות והבטתי בו בעיניים פעורות.

נקודת מבט תכלת:
הבטתי בפאר ואדיב ששיחקו במים כמו ילדים קטנים.
"הם בהחלט משלימים פערים," אמא אמרה בחיוך. הנהנתי בראשי.
"את יודעת ש," התחלתי לומר ומבטי נח על אליאן. היא עמדה בסלון, קפואה. הבטתי בה במבט מוזר וקמתי משפת הבריכה. התקדמתי לכיון דלת ההזזה של הסלון, הזזתי אותו בעזרת ידי הימנית. הסתכלתי לכיון הדלת, לכיון בו אליאן הסתכלה. שוהם עמד שם, במבט רציני.
"אמא!" אמרה בקול גבוה. פאר, אדיב ואמא רצו לכיוני, בעוד נטלי,אמא של פאר, אוספת לבדה את הבדים מהשולחן המרוחק מהבריכה. פאר נעמדה לידי בחיוך ענקי.
"הגעת," היא דיברה ראשונה ורצה לכיון שוהם.
"שמעת את ההודעה שלי נכון?" היא שאלה בהתרגשות וחיבקה אותו.
"לא." הוא ענה במבט אטום.
"שמעתי את ההודעה שלה." שוהם ענה בקצרה והביט באליאן. הוא נאנח והתנתק מחיבוקה של פאר. היא חיבקה את עצמה מהקור שתקף בפתאומיות את כולנו, המזגן.
"אל." אליאן אמרה לבסוף, שוהם לא התייחס והתקרב עוד קצת.
"אמרתי אל!" היא צעקה והתרחקה ממנו במהירות, כמו מאש.
"נעלמת לשבועיים, שוהם. שבועיים. מה חשבת להיעלם, לחזור והכל ישאר כמו שהיה קודם? שכלום לא השתנה?!" היא צעקה עליו, היא הרימה את שלט הטלויזיה מהספה וזרקה על שוהם.
"אליאן!" אמא צעקה עליה בהלם.
"זה בסדר מורן, תני לה להוציא את הכאב והעצבים." שוהם אמר וגונן על אליאן, היא הביטה בו בגיחוך.
"זה לא עצבים שוהם." היא אמרה והדגישה כל מילה, היא התקרבה אליו.
"זה נגמר, אין לי כוח לבריחות שלך." היא אמרה והסתובבה ללכת.
"את עדיין שלי." שוהם אמר בחיוך והתיישב על הספה.
"אני יודעת," היא מלמלה ועלתה במדרגות.
"לאן היא הולכת? החדר שלה לא שם?" שוהם שאל בתמימות. גיחכתי מעט.
"החדר שלה היה שם, והוא עדיין. אבל כרגע היא ישנה בחדר שלך. אז תתנהג יפה,שוהם בלי להציק לה." נטלי אמרה והתקדמה לכיון חדר העבודה שלה, החדר עבודה שפעם היה שייך לשמעון.
"הרבה דברים השתנו פה. פאר תעדכני אותי." שוהם אמר, פאר קפצה על הספה והתחילה לספר לשוהם הכל, עד הפרטים הקטנים ביותר.

נקודת מבט אליאן:
תכלת נכנסה לחדרי ונשכבה על המיטה לצידי.
"אני חייבת לקחת לך את המפתח של החדרים," אמרתי באנחה ועצמתי את עיני. תכלת הניחה את ראשה על כתפי.
"את כבדה." קבעתי וניערתי את כתפי שתרים את ראשה.
"שקט." היא אמרה וזרועה לפתה את אגני.
"מה את עושה?" שאלתי, תכלת צחקה.
"מחבקת אותך." ענתה בתמימות.
"טוב. מה?" שאלתי באנחה והתיישבת על המיטה. הרי היא לא תפסיק להציק עד שנדבר.
"למה?" היא שאלה והנחתי את ראשי על כתפה.
"מה למה?" שאלתי בראש קטן ונעמדתי מולה.
"אל תשחקי אותה," תכלת קראה ונעמדה גם.
"אין לי מושג על מה את מדברת." אמרתי והבטתי בה במבט אטום.
"אלי! דברי!" צעקתי עליה, היא לא הביטה בי.
"או שאת פוחדת שהוא לא אוהב אותך כמו שאת לא אוהבת אותו נכון? אחרת למה שתזרקי עליו שלט?" היא קראה בקול.
"כי אני אוהבת אותו עדיין!" צעקתי בייאוש ותכלת חייכה. הסתובבתי אחורה ושוהם עמד שם מחייך ומחזיק במפתח של החדר.
"נהדר," קראתי ונכנסה למיטה, התכסתי בשמיכה הלבנה החמה.
"אל תגלגלו עיניים. אני מכירה אותכם מעצבנים!" צעקתי וטמנתי את ראשי בכרית. קול צחקוקים נשמע מצידם של שוהם ותכלת.