לחיות בשקרים- פרק 37

נקודת מבט אליאן:
"אני רעבה." רטנתי בעצבי והנחתי את ראש על בטנו של בועז.
"תזכירי לי שוב, מי הזמין אותך?" בועז שאל בצחקוק.
"אני בורחת. מתחמקת. אתה ברחת אז אין לי לאן ללכת חוץ מאליך נכון?" אמרתי את המובן מאליו ונתתי לו חתיכת שיער, בועז תפס בה והחל לשחק בה באצבעותיו.
"אלי. אני חושב שאת טועה שברחת ככה." בועז אמר, הבטתי בו והוצאתי לו לשון.
"מה את חושבת שאת עושה?" בועז שאל ותפס בלשוני.
"אה.." אמרתי במלמולים כשלשוני בידו. הוא גיחך ושיחרר את לשוני.
"את סתומה," קבע וקם מהספה, ראשי נפל על הספה, הנחתי את ידי מתחת לראשי, משפשפת את הראש מהנפילה הקטנה. הבטתי בבועז מוריד את חולצתו, זורק אותה על הריצפה, פותח את הדלת ונכנס למקלחת. השמטתי את גופי על הספה בחזרה ועצמתי עיניים.

נקודת מבט בועז:
כרכתי מגבת סביב אגני התיישבתי על הכיסא שבמרפסת הקטנה שבחדרי. אליאן ישנה במיטה הזוגית שבחדר כשעל פניה טיפות ספורות שנטפו ממני כאשר העברתי אותה למיטה.
הדלקתי את הפלאפון שלי וחייגתי את המספר המוכר והאהוב עליי ביותר. על הצג היה רשום 'האחת שלי' לאחר מספר צלצולים היא ענתה.
"בועז?" קולה המתוק שאל, חייכתי לעצמי. בזמן הזה שהתרחקתי ממנה עשיתי הכל כדי לשכוח ממנה, הקול שלה, הרגשות שלי אליה הכל חזר בבום.
"בועז!" היא אמרה בביטחון והעירה אותי ממחשבותיי.
"אליאן אצלי, היא ישנה בנתיים. כשהיא תקום תגידי לתכלת שתבוא לקחת אותה, היא יודעת את הכתובת." אמרתי באדישות, מסתיר כל רגש בקולי.
"אתה לא חוזר?" קולה נשמע לאחר שתיקה ארוכה, כאב נשמע בקולה. רק מלשמוע את קולה נשבר לי מעט הלב. "אני לא מסוגל לחזור פאי," אמרתי וקראתי בשם החיבה שנתתי לה כשהיינו ביחד.
"פאי? אתה זוכר אותי עדיין." היא אמרה בקול שבור.
"אני אף פעם לא אשכח." אמרתי וניתקתי את השיחה בלי התראה מוקדמת.

נקודת מבט תכלת:
"הוא התקשר, אמר את דבריו וניתק לי בפנים." פאר התלוננה בפני, משכתי את המסרק בחוזקה והיא החמיצה את פניה.
"היה לך קשר ענקי בשיער. ממש גדול." אמרתי בחיוך ופאר הביטה בי ואצביעה עליי דרך המראה באצבע מאשימה. היא חזרה להביט בשרשרת שקנתה לה ולבועז. B&P היה כתוב מאחורה ובתוך התליון תמונה שלהם בים. קלעתי את שיערה לצמה ארוכה.
הנחתי את המסרק על שולחן הזכוכית הקטנה ונשכבתי על המיטה של פאר. אנחת ייאוש יצאה מפי.
"אדיב?" פאר שאלה והנהנתי בראשי. הוא משגע אותי. הוא מעביד את עצמו בפרך לקראת השנה האחרונה שלו בבית הספר, לקראת בית הספר לשוטרים.
"מה עכשיו?" פאר שאלה בתמימות.
"הוא יהרוג את עצמו, הוא מתאמן כל השבוע, לא יוצא כמעט מחדר הכושר. הוא מתאמן בטירוף. בחיים לא ראיתי מישהו שכל כך אובססיבי לכושר שלו. מהפחד לא להתקבל לבית הספר לשוטרים, לתפקיד שהוא רוצה." אמרתי בכאב, דאגתי לו.

עבר חודש מאז השיחה שלי עם פאר, ורק בשבוע האחרון אדיב התחיל לנשום ולהתפרק מכל הבלגן של חדר הכושר והריצות. גופו התקשה עוד יותר משהיה והלחץ בו היה שרוי בגלל המבחן היום הוא ענקי. אני יושבת ליד פאר ושוהם שבלחץ כמוני ואף יותר כי אדיב הלחיץ אותם יותר מאותי. המסדרון הלבן כמעט משגע אותי במחשבה שאדיב בפנים ועדיין לא יצא.

נקודת מבט אדיב:
"מישהו מפורסם אמר פעם שהנסיעה עדיפה על ההגעה.
לא הבנתי את זה בהתחלה, חשבתי שיש רק דרך אחת להגיע למה שרוצים בחיים, אבל אם בוחרים בדרך הזאת, לא מוכרחים לנטוש את כל האחרות. הבנתי שמה שחשוב הוא מה שקורה בדרך, המכשולים, הנפילות והחברויות.
המסע, לא היעד. צריך להאמין שהעתיד יסתדר כמו שהוא צריך.
בגלל זה באתי לפה, לתת לזמן לתקן את עצמו, להוכיח את עצמי, שוב. הפעם בכוחות עצמי. אני לא אומר שאני אהיה התלמיד הטוב ביותר, אבל, אני מוכן לנסות. לקפוץ למים, למרות שיש הרבה סלעים וכרישים. מה שאני מנסה לומר זה, שעברתי הרבה בחיים, התייאשתי הרבה, אבל עכשיו אני מוכן להיכנס לקרב בכל הכוח, כי יש לי בשביל מה להילחם. אני מבקש שבית הספר יתן לי את המלגה, כי אני מאמין שאני יכול לשנות את העתיד שלי, את היעד שלי, אני צריך שמישהו יעזור לי לשנות את הנסיעה. הנסיעה החדשה שלי היא מהבית ספר הזה.
את הנסיעה שלי התחלתי בגיל שמונה, כשהבנתי שאני צריך להתבגר, שדי. שאמא לא יכולה להחזיק אותי ולממן לי את כל המותרות, שצריך לצמצם, ברגע שילד מתחיל לעבוד, נגמרה לו הילדות. הילד מתחיל להיחשף לזה שיש קושי בבית, לזה שאמא לא מתפקדת לבד, לזה שצריך לעזור. בגיל שלוש עשרה איבדתי את עצמי כמעט, כמעט והתדרדרתי כמו כל הילדים בשכונה, לסמים, לאלכוהול, אבל אז אמא שלי תפסה אותי וחיבקה אותי, היא עטפה אותי בחום, היא לא נתנה לי להישבר או להתדרדר. היא החלה לעבוד שעות נוספות ואני השלמתי את השעות שהברזתי מהבית ספר כדי לעבוד. בגיל ארבע עשרה גיליתי שאבא שלי הוא אבא של החבר הטוב ביותר שלי, שוהם. שנאתי את זה, לא יכולתי להתמודד עם זה ומאז ניסיתי להתנכל בו. לא אהבתי שמצליח לו. היום? אני גאה בו, אחי הקטן, אבל הוא גדול. הוא חכם, יש לו את חוכמת החיים ואת חוכמת הרחוב, הוא מוכשר, הוא מוצא מפלט בציור ובאומנות עצמה. אח קטן למופת. פאר? פאר גחמנית לא קטנה, אבל יש לה לב זהב בסופו של דבר, הפרידה הייתה לה קשה אבל כשהוא החזיר אותה אליו, עם הבלונים, השוקולדים והדובי הגדול שבתוך הלב שהוא החזיק היה כתוב 'אני אוהב אותך.' החיוך שלה זהר. היא זהרה כמו כוכב בשמיים השחורים. כאילו היא היחידה בשמיים. היא לעומת זאת מצאה מפלט בתעשייה של הבגדים, בחברה של הוריה, אבל לבסוף היא החליטה לפתוח קו עיצוב בגדים חדש יחד עם תכלת. פאר זאת שמעצבת את הבגדים ותופרת, תכלת המנהלת חשבונות, היא דואגת לתשלומים של כולם, לאחזקה, בעצם להכל.
תכלת? הנסיכה הקטנה שלי. מאז שהכרתי אותה, רק רבנו, אבל בסופו של כל ריב, היה נשיקה. נשיקה שתמיד השאירה טעם לעוד, נשיקה שהתשוקה בה רק התגברה. הוצאתי תעודת בגרות מלאה בזכותה. היום אני יושב כאן מולך, מספר לך על החיים שלי, על אחותי, על אחי הקטן, על האהבה של חיי, על אמא שלי, עליי.
אני לא החכם ביותר נכון, אבל אני אשקיע, אני לא אעצור עד שהשיג את מטרותיי. בגלל זה אני פה, אני מבקש ממך מלגה, עזרה. לעזור לי למצוא את הדרך החדשה שלי, בבית הזה, בית הספר לשוטרים." אמרתי בגאווה. מעולם לא הייתי בטוח בעצמי כך, בטח לא כשידעתי שבחוץ עומדים להם תכלת, שוהם ופאר. הבוחן הביט בי וחייך חיוך קטן.
"אני בטוח שתקבל אדיב. יש לך את התשוקה הזאת בעיניים. אתה מתאים למקום הזה." הבוחן אמר, קמתי מהכיסא והתקדמתי לעברו, הושטתי את ידי מעל לשוחנו שעליו היו מונחים כלי כתיבה והדף הלבן שהתמלא במילים על מה שסיפרתי לו עד עכשיו. הוא נעמד גם ולחץ את ידי.
"אני מחכה לראות אותך, טירון," הוא אמר, הנהנתי בראשי.
"עכשיו צא, יש לי עוד אנשים." הוא אמר וגיחכתי.
"יום טוב המפקד." אמרתי ויצאתי מהחדר, מאושר מעצמי, עוד צעד בדרך החדשה שלי.

יצאתי מהחדר של המפקד או השוטר כהן. הבחירה שלי בלהיות שוטר בצבא וגם אחריו היא הבחירה אחת המשמעותיות בעיניי. לסלול את דרכי בדרך שלי. לדעת שאני שוטר שלא יקבל שוחד ויהי מה. שבאמת ירצה באמת ובתמים לעזור ולתרום, להגן ולשמור על האחר. ולא כדי לומר שהנה יש לי כוח ביד, אלא כדי לעשות משהו מועיל, למעני ולכולם.