לחיות בשקרים- פרק 38

נקודת מבט אליאן:
"תכלת!" צעקתי את שמה בפעם העשירית ונתתי מכה לדלת בעזרת כף ידי, היא נעלה אותי בחדר.
הסתובבתי בחדר, הרמתי את ידי, אספתי את שיערי וקשרתי אותו בגומייה שחורה קטנה שהייתה על ידי. פשטתי את החולצה הארוכה שנדבקה לגופי והחלפתי לגופיית ספגטי דקה. הורדתי במכה אחת גם את מכנסיי הפיגמה והוצאתי טייץ שחור מהארון. בשבועיים ששוהם לא היה כאן, העברתי את בגדיי לארון שלו גם, הארון שלו בצבע חום עץ ומבולגן. לאחר שקיפלתי את הבגדים נשאר מקום נוסף ושם דחפתי את בגדיי.
"תכלת! רחמים תפתחי. חם לי!" צעקתי בייאוש ונשכבתי על המיטה. "אני אמות פה." קבעתי ונשכבתי על צד גופי.
"אני אפתח לך אבל את חייבת להיות ילדה טובה," לפתע נשמע קולה של תכלת.
"בסדר?" היא שאלה וחשש התגנב לקולה. נאנחתי קלות.
"בסדר." אמרתי בשקט וקמתי מהמיטה. התקדמתי לכיון הדלת וחיכיתי שתכלת תפתח. הדלת נפתחה מעט, החזקתי בידית ופתחתי אותה לרווחה.
טריקת דלת הכניסה נשמעה מלטה, תכלת כנראה יצאה. ירדתי במדרגות, מדרגה אחר מדרגה. התקרבתי לספה, שוהם שכב עליה, השמיכה כיסתה את פלג גופו התחתון ואילו פלג גופו העליון היה חשוף לעיניי כולם.
התקרבתי אליו מעט, החזקתי בשמיכה וכיסיתי אותו, שלא יתקרר.
"שוהם." אמרתי בבהלה כשתפס בידי. הבטתי בפניו, הוא התבגר לי בשבועיים. לרגע שכחתי עד כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא היה חסר לי ועדיין חסר. בחודש שעבר מאז שהוא חזר לא התקרבתי אליו, התחמקתי. הוא עבר לישון בסלון למרות שהסכמתי לחזור לחדרי הישן. עיניו חדרו לעיני, נשמתי נעתקה.
"אתם ערים, יופי. בואו לאכול." אמרה קראה בשמחה, המתח ביני לבין שוהם הפחיד את הבית. שיחררתי את ידי מהאחיזה והתקדמתי לכיון המטבח, נעמדתי לפני דלת הזזה, מחכה שיגיד משהו שישאיר אותי, אך הוא לא אמר דבר.

עוד יום עובר, עוד יום שמכאיב לי יותר מכשלא היה פה. יום שהוא פה לידי אבל רחוק ממני באלפי קילומטרים. נכנסתי למיטה והתכסתי עד ראשי, לא רציתי לצאת, המועקה והכאב יצא מליבי. הכאב לא הרפה והדמעות לא פסקו.

נקודת מבט שוהם:
"היא בוכה," אמרתי בייאוש לתכלת שהצמידה את אוזנה לדלת. היא הביטה בי בצער. הבכי שלה, הדמעות שלה, הכאב שלה. הכל בגללי.
"היא צריכה להתאהב שוב." אמרתי בשקט ותחבתי את ידי לכיס המעיל. היא הביטב בי בהלם והנידה בראשה.
"אתה צריך להילחם עליה, על האהבה שטמונה בה. האהבה שרפה אותה אבל ליטפה כל כך הרבה פעמים וזמן. היא תמיד חלמה על סיפור אהבה בדיוק כמו באגדות ובספרים. סיפור שיטלטל את עולמה. את חייה.הנסיך על הסוס הלבן שיעצבן אותה עד כאב וינשק אותה עד שירפה אותה מפצעייה. היא בחיים לא התאהבה ככה. היא בחיים לא הרגישה ככה. חיה." היא אמרה בדמעות, אהבתי שתכלת לא מסתירה את הרגשות שלה היא אמיתית. היא בלי מסכות.
"אני הנסיך שלה?" שאלתי בחיוך ותכלת הנהנה בראשה והתקדמה לכיון המדרגות.
"אל תוותר שוהם, לוותר זה לחלשים, החזקים נלחמים." היא אמרה וירדה בקפיצות קטנות מהמדרגות.

"אמא." אמרתי בחיוך ונישקתי את קודקוד ראשה. הבטתי בציורים של פאר. אנחת ייאוש יצאה מפי.
"שמלת כלה." אמא אמרה והביטה בי. היא קראה אותי כמו ספר פתוח, בדיוק כמו פאר.
"אני צריך להשקיע, לקחת אותה למקום יפה, כמו באגדות." אמרתי והזזתי את העיצוב שהסתיר את כולם.
"מה עם הבקתה שליד הנהר? זה מקום כפרי, נחמד וצנוע. אליאן תמות עליו. המקום עושה פלאים." היא אמרה והביטה בי בשעשוע. חייכתי וצחוק נפלט מפי.
"קדימה לך תתארגן. אני אמצא תירוץ להכניס את אליאן לרכב. לך!" הפצירה בי והוציאה אותי מחדר העבודה. הן צבעו אותו בורוד וסגול, הוא כבר לא היה משעמם, חסר חיים או חוסר רצון להיות שם, הוא הפך להיות חי, נושם, חמים ואוהב. לבנות כמובן.

"רגע, נטלי הבגדים שלי. את לא יכולה לזרוק לי אותם!" היא צעקה על אימי.
"אני יכולה מאוד. נמאס לי ממך. כל היום בחדר! ממש לא מקובל עליי. תלמדי איך להתנהג ותחזרי לגור פה." אימי צעקה, פצחה את דלת המכונית, הכניסה את התיק הגדול של אליאן, קרצה לי ומיד פניה התעוותו לכועסות.
"כנסי!" צעקה על אליאן שעמדה מבולבלת מהשינוי הפתאומי של אימי.
"נטלי, אני אשתנה. אני אעזור אבל לעזוב? שוב?" אליאן שאלה וקולה נשבר.
"תיכנסי." קולה של אימי נשמע אך מרוכך מעט. זה התירוץ שלה? לעצבן את אליאן לפני הנסיעה? זאת הולכת להיות נסיעה ארוכה.

נקודת מבט אליאן:
התיישבתי על הכורסה האחרונית של המכונית, הנהג התניע והחל בנסיעה, לכיון הלא נודע, או בעצם המוכר למדי, שדה התעופה. שוב.
הזעפתי את פניי והבטתי בחלון על העצים שנעו מצד לצד, כמו סרט, אבל עם סוף עצוב. כמו הסיפור שלי ושל שוהם.
"אתה יודע, באמת שאהבתי אותו ועדיין אוהבת, בכל ליבי." אמרתי לנהג שהנהן ולא דיבר. אסור להם לדבר איתנו בזמן העבודה.
"תן לי להעביר לנו את הזמן לשדה התעופה בסיפור האהוב עליי והשנוא עליי ביותר. הסוף שלו רע, אבל התוכן מדהים. לא תמצא סיפור אהבה יותר גדול משלי ושלו. שוהם. הוא אהבתי הראשונה ואחרונה. היינו ביחד בטוב וברע, אבל ברע האחרון הוא ברח לי. אני יודעת שהוא לא בגד. אני סומכת עליו בעיניים עצומות, פשוט כואב לי שהוא עזב, בזמן שהכי רציתי להיות לצידו. בזמן האחרון בעיקר הדיכאון השתלט עליי. הרצון להיות בקרבתו גדל והתעצם אבל המרחק בינינו ענקי, למרות שהיינו באותו הבית. ועכשיו גם המרחק הפיזי ענקי. הוא מדהים. מי שתהיה איתו תזכה. בו ובכל המשפחה המדהימה שלו." אמרתי בכאב, הכאב של ליבי דיבר.
"שדה התעופה שם," הצבעתי על הכביש השני שהתפצל מאיתנו, פחד עבר בגופי. התקרבתי מעט לנהג.

נקודת מבט שוהם:
"אלוהים אדירים." היא פלטה מפיה כאשר הבינה ששפכה בפניי את ליבה.
"אני אומר לך לשמוע את הכאב שלך, הבכי שלך בשבוע האחרון. הרג אותי." אמרתי בשקט והוצאתי את ידי מהחלון.
"לאן נוסעים?" היא שאלה בשקט. הנדתי בראשי.
"הפתעה. לא תגלי בחיים." אמרתי בהתגרות והמשכתי בנהיגה.

"ואו." היא אמרה שוב כשנכנסה לחדר השינה הקטן. אמא צדקה, זה כמו בית כפרי, הכל מעוצב מעץ חום עדין, מיטה זוגית עמדה באמצע החדר, המסדרון שהוביל לסלון, הסלון שאליאן התאהבה בו והחליטה לישון עליו מרוב שהוא נוח. המטבח שאני כבר חקרתי אם יש אוכל או לא.
"נמצא לאגם?" שאלתי בחיוך. היא הנהנה והוציאה בגד ים מהתיק הכחול שלה. אמא את מלכה.

נקודת מבט אליאן:
נכנסתי לחדר החם והאוהב, התכופפתי וחיפשתי פיגמה ארוכה דקה לבנה, זאת שנטלי דחפה לתיקי. שוהם נסיך, הארוחת ערב שעברה באופן מושלם, הנרות שעמדו באמצע השולחן, האוכל שהיה מוגש כאילו אני באגדה.
נכנסתי למקלחת, פתחתי את ברז המים החמים וחיכיתי שהמים ימלאו את האמבטיה הגדולה. כעבור מספר דקות נכנסתי גם אני למים, עצמתי את עיני, שיחזרתי כל רגע ורגע במוחי.

יצאתי מהמקלחת לבושה בפיגמה הדקה שלי, החדר היה חמים ושוהם חיכה ליד המיטה עם ורד אדום ויפה. ניגשתי אליו ונישקתי אותו קלות על שפתיו.
"אהבת?" שאל והנהנתי בראשי.

"שוהם," מלמלתי בשקט, הבטתי בפניו, הנחתי את ידי הימנית על לחיו, הזיפים האלה, התגעגעת אליו כל כך. עצמתי את עיני והתקרבתי אליו. התמסרתי אליו, לאהבה שלי כלפיו. הוא החזיק במותניי וקירב אותי אליו במהירות. תוך שניות שפתיו היו על שפתי, לשונו חקרה את פי, הדמעות שלי התערבבו בנשיקה. אהבה, פחד, כאב ותשוקה בנשיקה אחת. התקדמנו לכיון המיטה הזוגית שבבקתה, נשכבתי על המיטה כששוהם מעלי, ידו עלתה במורד בטני ותפסה בחולצתי, הוא הרים אותה לאט לאט, מביט בי בכל שנייה כאילו פחד לפספס משהו. לא יכולתי להזיז את עיניי מעיניו, אהבתי את ההשפעה שלו עליי. את הכוח שלו.
נישקתי אותו שוב, הפעם אני היוזמת, אני זאת שצמאה אליו, שרוצה אותו יותר ויותר. בשנייה אחת הוא הדף את תחתוני והבוקסר השחור שלו ממנו, נותרתי חשופה אליו והוא אליי. הוא מביט בי כאילו אני הדבר הכי יקר בעולם.
"אלי," שוהם אמר בשקט האופייני לו, הבטתי בו.
"אני אוהב אותך, אני זקוק לך יותר מאי פעם, אהובה שלי." הוא אמר בחיוך, ידו עלתה מעט מעל ראשי פתחה את אחת מהמגרות והוציא קופסא.
"קופסא אדומה קטנה, מתנה מיוחדת לאישה מיוחדת בלילה מיוחד." שוהם אמר ונישק את צווארי.
"אני אוהבת אותך אהוב שלי." אמרתי ונישקתי אותו בחזרה.

ידו ליטפה את בטני ברכות ובעדינות, מגעו הרעיד את גופי ואת עולמי כאחד.
"מוכנה?" שאל, מחייך אלי חיוך מרגיע. הנהנתי באיטיות.
הוא שלח את ידו אל גבי והתיר קרסי החזיה שלי, לאחר מכן, השליך את החזיה אל הרצפה.
הוא הביט בהשתאות על חזי, בוחן אותו במבטו. הרגשתי נבוכה תחת הבחינה הזאת.
הוא רכן אלי ונשק לשפתיי נשיקה מרגישה והוריד את תחתוניי, הם נעלמו איפשהו במיטה.
"תגידי לי אם אני מכאיב לך," הוא נשק לשפתיי חטופות והתמקם בין רגליי הרועדות. לא ידעתי למה לצפות, בחיים לא התנסתי בסקס לפני.
הוא חדר לתוכי בעדינות, אך תחושת חוסר נוחות וחדירה לפרטיות אפפה אותי.
התכווצתי מעט.
גופו נדרך והוא הרים את מבטו אלי,
"כואב לך?" שאל בשקט.
"קצת." הודתי.
"אני אוהב אותך," הוא ליטף את צידיי גופי,
"גם אני אוהבת אותך."