לחיות בשקרים- פרק 5

נקודת מבט אליאן:
נכנסתי למטבח, לבשתי את הסינר הלבן שלי שבאמצע כתוב השם אלי.

**
"אלי, בואי נשחק קצת." תכלת קראה לי, תמיד אהבתי את העולם היצירתי, הדימיוני, שהוא רק שלי, לעומת זאת תכלת תמיד אהבה את העולם המוחשי יותר, היא אהבה את הדברים שאפשר לגעת ולחוש בהם.
"אני מציירת תכלת, יותר מאוחר אני אשחק איתך בברביות." אמרתי והמשכתי לטבול את המכחול בצבע הכחול. צבעתי את השמיים בכחול, ציירתי דשא, פרחים אדומים, כל דבר שעלה לי בדימיון.
"אלי, נמאס לי מהציורים שלך בואי כבר." תכלת נעמדה לידי והתלוננה. תמיד הייתי שונה מתכלת, כשאני עושה משהו, אני עסוקה בו. אני שוכחת שיש עוד דברים בחוץ, אני נכנסת ומתעמקת בעולם שלי.
"נמאס לי ממך!" תכלת צעקה ולפני ששמתי לב היא זרקה את בלוק הציור על הרצפה.
"תראי מה עשית!" צעקתי עליה בחזרה, משום מה הציור, הכתיבה, השירה זה היה המקום שלי, שבו פרקתי את עצמי, לרגע הרגשתי שהיא הורסת לי אותו.
"אלי סליחה." תכלת אמרה בשקט, אבל אני הרגשתי את הדם זורם בתוכי, אני שונאת שהיא עושה זאת. שאכפת לה רק מעצמה ולבסוף מבקשת סליחה.
"תפסיקי לקרוא לי אלי, קוראים לי אליאן!" אמרתי בדרישה ועצבים. הרמתי את הציור שכבר הספיק להתלכלך, זה לא היה ציור רגיל, זה היה הסיכוי היחיד שלי להתקבל לבית ספר טוב, בזכות מלגת האומנות. עבדתי עליו במשך שבועות, מועד ההגשה שלי מחר, אין לי עוד סיכוי.
**
כשחושבים על זה, תכלת המציאה את הכינוי אלי. תכלת נכנסה למטבח מחוייכת כולה ובשנייה שראתה אותי החיוך נמחק מפנייה. לפעמים הייתי רוצה לדעת למה היא שונאת אותי כל כך.
"תכלת תכיני את החביתות והפעם כפול שוהם הזמין חברים, אליאן תכיני את הסלטים בכמות כפולה מהרגיל." אמא חילקה את הפקודות והלכה לעמוד ליד הסירים שהתבשלו להם על הכריים.
הוצאתי מספר מלפפונים ועגבניות והתחלתי לחתוך אותם, דק דק וקצוץ.
לאחר שסיימתי לחתוך הלכתי לסדר את פינת האוכל. הנחתי על השולחן את המפה הלבנה, כוסות, צלחות, מפיות, מזלגות וכפות לקינוח.
חזרתי למטבח והתחלתי להעביר את הסלטים והחביתות לשולחן.
אחריי מספר פעמים התיישבתי על הכיסא במטבח והתחלתי להכין קינוח חלבי, סופלה שוקולד.
אחרי שעה של עבודה, סיימנו להכין הכל.
אמא הגישה לכולם את האוכל ואני ותכלת נשארנו במטבח לאכול גם.
"את יודעת, מהשנייה שחזרתי לא אמרת לי למה את שונאת אותי." אמרתי והכנסתי חתיכת חביתה קטנה לפה.
"אני שונאת אותך בגלל מיליון סיבות, אני לא חושבת שיש לי זמן או כוח להסביר לך למה." היא אמרה בארסיות והמשיכה לאכול את הסלט שלה.
"את לא תוכלי לשנוא אותי לנצח." אמרתי ואכלתי את הביס האחרון מהחביתה שלי.
"ואת לא יכולה להחליט עליי, בנתיים מזל טוב אני שונאת אותך." תכלת מלמלה בעצבים וקמה מהכיסא, תמיד היא הייתה מהדרמה קווין.
"זוכת האוסקר של השנה בדמות הדרמה היא… תכלת פרץ." אמרתי בפליאה וגיחכתי מעט. תכלת נעמדה מהכיסא והתקדמה לכיוון הכיור.
תכלת שטפה את הצלחת שלה וחייכה חיוך קטן.
אני יכולה להישבע שראיתי דמעה קטנה זולגת על לחייה אבל אם אני אשאל אותה היא תגיד שזה לא נכון, לכן העדפתי לחייך לכיוונה ולהמשיך לאכול מהסלט.
נעמדתי בפתח המטבח הסתכלתי על שוהם, על החברים שלו ועל הבת ההיא שמנשקת את צווארו בחיוך מגעיל. אני לא מכירה אותה ואני כבר שונאת אותה.

אני לא מאוהבת בשוהם, בכלל לא, אני בקושי מכירה אותו, הבעיה שאם יש לו חברה תהיה לי בעיה בלמלא את הבקשה של הוריו, כי החברה הקטנה שלו תפריע לי.

"לילה טוב אמא." אמרתי ונישקתי אותה במצחה, שלוש שנים הייתי בארצות הברית, לבד.
המילה אמא כרגע אומרת הכל עבורי. אמא זה מישהי שתלחם למענך בשינייה, לא משנה כמה קשה לה. שתדאג לך ויהי מה. שתאהב אותך אהבת אמת, ללא ציפייה למשהו.
"לילה טוב אלי." היא אמרה בחיוך ונישקה אותי בלחי. כיסיתי אותה בשמיכה ויצאתי מהחדר שלה לכיוון החדר שלי.
נכנסתי לחדר והתיישבתי על המיטה, נלחמת בדמעות שמנסות לזלוג מעיניי.
נשכבתי על המיטה חסרת כוחות, מכל היום הזה.
יום ראשון של בית הספר וכבר אני מתמוטטת, אני ממש מחכה להמשך השנה בקוצר רוח.

קמתי בבוקר ראשונה כמו תמיד והתחלתי את אירגוניי הבוקר שלי.
כעבור חצי שעה סיימתי את הכל, הפעם החלטתי להשאיר את שיערי מפוזר. הוא היה חלק גלי ולכן אהבתי אותו.
יצאתי לבית הספר בשעה שבע, לא רציתי לאחר.
הנה מתחיל לו יום חדש, נקווה שהוא יהיה יותר טוב מאתמול.