התפרקות בנשיקה : פרק 5

ישבתי על המיטה, אובדת עצות. לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני חייבת להתפרק.. אבל אחריי מה שקרה היום, אני כבר לא יודעת מה לעשות.
החלטתי ללכת לחוף. מה שיהיה יהיה.
אני לא בטוחה שהוא יבוא..
ואם הוא נפגע?
ואם הוא כועס?
ואם הוא שונא אותי?
ואם הוא לא ירצה שאני אתפרק יותר?
ואם הוא לא ירצה להתפרק יותר?
מיליוני מחשבות התרוצצו במוחי עד שהגעתי למזח.
נעמדתי מול המזח.
כמו שחשבתי. ריק.
ישבתי על המזח, מביטה על הגלים..
ואז..בכיתי.
כבר חצי שנה שאני לא בוכה, למה? בזכותו!
אם הוא לא היה…אם לא היה לי אותו כדי להתפרק..סביר להניח שכל יום הייתי בוכה.
שכל יום הייתי סובלת.
שלא היה לי למה לצפות.
שלא היה לי טעם..אולי זה קצת כבד מידי, אבל לא היה לי טעם לחיות..
הרי…ההורים שלי לא כאן בשבילי.
החברה היחידה שיש לי זאת מיילי וגם היא לא באמת יודעת מה עובר עליי.
וחוץ מהם, כלום.
רק הוא שם בשבילי.
"לא חשבתי שתבואי היום" שמעתי קול מלידי.
הרמתי את מבטי.
ראיתי אותו. החיוך השובב, הגומה המושלמת והשיניים הנוצצות.
מבטו הפך בשנייה למודאג כשראה את עיניי הרטובות.
הוא קירב אותי מהר אליו ואסף אותי לחיבוק חם.
"אני…מצטערת על היום" מלמלתי בין זרועותיו.
"זה בסדר, גם אני מצטער, הרי ברור שאין בניכם כלום" אמר וקירב אותי אליו עוד.
נושק לראשי נשיקה קטנטנה.
ישבנו ככה, אני עטופה בזרועותיו השריריות והוא יושב, מחבק אותי ולא מרפה. מלטף את ראשי בעדינות. מביטים בשקיעה כמו בכל ערב.
לפתע הוא הקים אותי והוציא אותי מזרועותיו, הוא סובב אותי אליו, תופס בפניי וגורם לי להביט בפרצופו הכלכך מושלם.
"אני צריך להתפרק" אמר בשקט.
חייכתי אליו חיוך קטן, גם אני הייתי צריכה להתפרק..
התקרבתי אליו.
הוא עצר אותי שנייה לפני שהגעתי לשפתיו ושם את ידו על שפתיי.
הוא נאנח והתרחק ממני.
"מה קרה?" שאלתי.
הוא הביט בים, נמנע מלהביט בי.
"אני מרגיש שאני מנצל אותך" אמר.
הסתכלתי עליו לא מבינה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"כשאנחנו כאן" התחיל להגיד והביט בי. הוא נאנח.
"אני מרגיש שונה, איתך , לבד…ואנחנו מתנשקים, זתומרת מתפרקים ו…ואז בבצפר אני מתעלם ממך, ואת מתעלמת ממני, לפעמים זה מרגיש לי דיי מנוצל, כמו רומן צד כזה" אמר.
"בבקשה אל תשווה את מה שאנחנו עושים לרומן צד" אמרתי לו בקול שקט.
"ברור שלא, כאילו…את לא מעדיפה שנפסיק להתחבא? שנוכל..לא יודע..להתפרק, איפה שנרצה?" שאל.
כיווצתי את עיניי.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"עזבי, אני מצטער שפתחתי את זה בכלל" אמר וקם.
"פשוט…תשכחי ממה שאמרתי לך,אוקיי? ניפגש מחר" אמר והלך.
"מה?" מלמלתי .
נזכרתי במה שהוא אמר.
'את לא מעדיפה שנפסיק להתחבא? שנוכל להתפרק איפה שנרצה?'
איך זה בכלל אפשרי??
אם נתפרק איפה שנרצה כולם ייקחו את זה למקום…אחר.
זוג בכחשה או..לא יודעת.
אני מעדיפה לא להטריד את הראש שלי בעוד מחשבות מיותרות.
אם הוא אמר לי לשכוח מזה אז, אני אשכח!
או לפחות אנסה…