לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 5

השעה הייתה קצת אחרי חצות כשסיימתי את העבודה, היומן התמלא בכל מיני שיחות שהיו לי ביחד עם המיוצגים שלנו. השיחה שהייתה לי אחרי שדיברתי עם ערן הייתה השיחה הכי טובה שלי בערב הזה, אני מחוברת לאישה הזו, למה שהיא אומרת, למה שהיא מעבירה, אני מרגישה שאני באמת מדברת עם חברה טובה כשהיא באיזור. היא תמיד גם מתעניינת בי ואיך העבודה במשרד, ואני רק דואגת כל הזמן, חזור ושוב, לומר לה שאני בסדר ומסתדרת, שאני נותנת את כל כולי וזה גם מניב תוצאות. היא חייכה אליי את החיוך המדהים שלה. עדיין יש לנו דיסטנס, לא יכולתי פשוט לתת לה חיבוק חזק כמו שאני אתן לחברה טובה, אבל איתה אני באמת מרגישה בנוח.
"זזנו?" שאלתי את ערן כשראיתי אותו עומד לבד. הוא חייך אליי ואמר לי שהוא בדיוק רצה למצוא אותי. ג'ו כבר הלך לפני יותר מחצי שעה ככה שכבר יכולתי ללכת הביתה. צעדתי ביחד עם ערן על המדרכה לכיוון המקום בו החניתי את המכונית.
"יש בר קבוע שאתה הולך אליו?" שאלתי אותו בזמן ההליכה. היה לי יותר קר משחשבתי שיהיה לי, לא חשבתי שאני עוד אצא אחרי הערב פתיחה הזה. קירבתי את כפות ידיי אל הזרועות ונסיתי להתעטף בחיבוק של עצמי. ראיתי שערן רואה את זה ומתחיל להוריד את הז'קט אותו לבש.
"שלא תעז" אמרתי בצחוק, "בטח גם אתה עם שכבה אחת, אני לא מוכנה שאתה תתקרר". הוא חייך וצחק. הוא לא הקשיב לי, הוריד את הז'קט שלו ושם אותו על הכתפיים שלי.
"לבנים תמיד יותר חם" הוא אמר לי בחיוך גדול, "קחי את זה לעכשיו ולהליכה מהבר אל האוטו. איך תנהגי אבל אם תשתכרי?". חשבתי על זה, אני באמת לא יודעת. גג אני משאירה את הרכב ליד הבר והולכת ברגל, או לוקחת מונית.
"זה מאוד תלוי לאן נלך. אם זה יהיה קרוב אליי הביתה אז אני אלך ברגל, ואם לא אקח מונית. אני לא חושבת שזה כזה סיפור".
"אוקיי" הוא אמר בצחוק. בדיוק הגענו לאוטו. הוצאתי את המפתחות מהתיק ונכנסנו שנינו לאוטו, שם כבר היה לי יותר חם. הורדתי את הג'קט מהכתפיים שלי והעברתי לו אותו.
"זה עלייך בחזרה ברגע שאנחנו עוצרים" הוא צחק. הוא לקח ממני את הג'קט ורק אז נתתי התייחסות קטנה לגופו. הורדת הג'קט חשפה את ידיו השריריות אבל במידה הנכונה, רואים שהוא עובד על זה ומתאמן על זה. אני זוכרת שבתיכון הוא אהב ללכת לחדרי כושר, הייתי שומעת מלא שמועות על כמה הוא משקיע בזה. ערן הוא בהחלט הטעם שלי, גבוה במידה הנכונה, חיוך מתוק. הרבה בנות רצו אותו בזמן התיכון, אבל הוא תמיד היה תפוס, חברות מבתי ספר אחרים. הוא היה מהילדים המקובלים בשכבה, אני זוכרת את הזמנים שכולם העריצו אותו. במסיבת הסיום של י"ב הוא לא פחד להביא את הצד הקומי שלו אל הבמה, כולם צחקו ונהנו מההופעה שלו. יש לו קסם לבחור.
התחלתי לנסוע, ערן כיוון אותי אל עבר חנייה בשביל הרכב ואז הסביר לאיזה בר הוא רוצה ללכת. יש הרבה בסביבה הזו. הבר היה קרוב אבל לא קרוב מספיק בשביל הבית שלי, כך שכנראה שנינו נחלוק מונית אחר כך בדרך חזרה.
"איפה אתה גר עכשיו?" שאלתי כשיצאנו מהאוטו. הוא הגיש לי שוב את הג'קט כדי שלא יהיה לי קר. חייכתי אליו ואמרתי לו תודה בקול חלש.
"דירה קטנה וצנועה עם שני שותפים" הוא אמר לי, "אבל לא רחוקה מכאן". טוב, כנראה שבילוי נוסף במונית לא יהיה לנו הערב. הלכתי אחריו, עדיין לא מבינה איך הרגליים שלי לא הרוגות מהגובה המטורף של העקבים, אבל לא יכולתי להפסיד הזדמנות להתעדכן. אם הבנות בשכבה היו יודעות שאני מעבירה ערב איכות עם ערן הן היו מתות. זה היה החלום המתוק של כל אחת בשכבה, כל אחת למעט, מעט מאוד, אני ביניהן.
"לחייך" אמרתי לו עם השוט הראשון. הבר היה לא מלא מידי, בטח פתוח עד סביבות שלוש ארבע. חייכתי אליו את החיוך השובה שלי, לא החיוך הפלרטטני, אני חושבת שבכלל אין לי כזה.
"לחיים טובים ונפלאים" הוא אמר בחיוך, "ואני מאוד שמח שנפגשנו". הוא הרים את כוסו ונשמע הגלינג בין הכוסות. בשנייה אחת האלכוהול כבר היה בגרוני, כך מתחיל לו ערב שאני לא יודעת איך הוא ייגמר.
הוא הפתיע אותי בכל הערב הזה. הוא לא השתכר יותר מידי, ולא הרמנו יותר מידי שוטים כדי לאבד את הראש, שנינו ידענו שיש עבודה יום למחרת, אבל מצד שני שנינו ידענו שצריך גם להשתחרר. בעיקר ישבנו על בירה, אני לא יודעת למה אני אוהבת את זה אבל זה המצב, זה נחמד בסך הכל. הוא סיפר לי על מה שעבר עליו מאז התיכון, על התפקיד הצבאי שלא דרש ממנו הרבה, על העבודה העיתונאית שהוא העדיף לעשות. גלי צה"ל הכין אותו לעבודה המשרדית, חיפוש אחר שיחות, חיפוש אחר אנשים מעניינים, ומשם הוא התגלגל אל העבודה שלו במערכת העיתון. כמובן שמוזר לו להעביר את האייטמים מאנשים חשובים יותר, לאנשים חשובים פחות, שזה המפורסמים של התרבות המקומית שלנו, אבל עדיין זו חשיפה לחיים שהוא לעולם לא יהיה חלק מהם. חלק מהתפקיד שלו כעיתונאי זה להישאר כל כך מעודכן, זה באיזשהו מקום ליהנות מהראיונות שהוא מבצע עם אנשים, לראות שבסך הכל גם המפורסמים הם כמונו, בני אדם לכל דבר. נורא הזדהיתי עם מה שהוא אומר. גם העבודה במשרד של יחסי ציבור דורשת קשר טוב מאוד עם המיוצגים, שהם ירגישו כל כך בנוח לבוא ולהיות מיוצגים על ידי גוף שיעניק להם באמת המון, יסדר בשבילם דברים שלפעמים סוכן לא מסוגל לזה, להכניס אותם לתודעה של החברות הגדולות. אנחנו מדברים בשפה משותפת אני וערן, זה עושה לי טוב.
"יש לך זמן לחיים פרטיים?" שאלתי אותו. הוא חייך חיוך מתוק.
"מעט" הוא אמר לי, "היציאה הזו לדוגמא, אגב אני הכי אוהב יציאות ספונטניות, לא קרתה לי הרבה זמן. הרבה זמן לא ישבתי פשוט בלילה. אני תמיד מעדיף לצנוח למיטה כי אני במילא עובד קשה ביום אז למה להרוס גם את הלילה כשאפשר לישון. באמת שזה מזל ענק שמצאתי אותך, אחרת זה היה עוד שגרת חיים של ללכת לעבוד ולחזור לישון באחת".
"מה עם חברה?" שאלתי אותו אחרי שסיימתי לצחוק, משהו בקלילות שהוא אמר בה את הדברים שבה אותי. הוא הניד את ראשו לשלילה.
"כמו חיים פרטיים, לחיים זוגיים אפילו יש לי פחות זמן".
"אתה מאלה שיתחרפנו אם לא תראה את בת הזוג שלך כל כמה ימים?". הוא הנהן אליי. אני לא זוכרת איך הוא התנהג בתיכון, לא היינו עד כדי כך חברים טובים כך שידעתי מתי הוא נפגש עם החברות שלו, אבל הוא נראה בנאדם שצריך מישהי שתהיה כל הזמן לצידו, שהוא יוכל להשיג אותה ולדבר איתה הרבה. הוא מאלה שינצלו כל דקה שיש לו כדי לשלוח סמס או להתעניין, ככה לפחות אני מבינה אותו.
"בתור מי שגם לה אין חיים פרטיים כל כך גדולים, כי העבודה הזו לוקחת את כל היום ואת כל הלילה, זה לא מצב שהוא כל כך כיפי. אני זוכרת שבתיכון לא היית שנייה לבד. איך אתה עכשיו יכול לוותר על זה?". נשמעתי כמו פסיכולוגית, אני אף פעם לא נשמעת כמו פסיכולוגית.
"להגיד לך את האמת.." הוא נאנח, "זה חסר כמו שהרבה דברים לא חסרים לי. הייתי מעדיף עבודה פחות טובה כדי שתהיה לי אהבה. לא חשבתי להיות בגיל עשרים וחמש רווק לגמרי, הייתי בטוח שאני אהיה במערכת יחסים עם מישהי שתקבל אותי ותאהב אותי, שאני אהיה איתה כבר הרבה זמן בגיל הזה וכבר אחשוב על חתונה. כשהתחילה עכשיו שנת אלפיים חמש עשרה, חשבתי לעצמי שאני נמצא בחרא מצב. לא חשבתי שאני אהיה ככה, לא חשבתי שהעבודה תיקח לי כל כך הרבה זמן בלי להשאיר לי רגע אחד לעצמי".
"זה שיקול בשבילך אם לוותר על זה כדי לזכות בחיים פרטיים?".
"היא עבודה טובה מידי.." הוא נאנח, "זה כל החיים שלי, זה להתעניין, לסקר, לראיין, להיות חלק. להרגיש חלק ממשהו. זו עבודה שמוציאה ממני דברים שבתיכון לא יכולתי לבטא בעצמי, כי בתיכון ישבתי מול מחברות ולא הבנתי כלום, ופה נותנים לי להתעסק בעולם האמיתי, זה שהרבה אחרי המחברת ושיעורי ההיסטוריה".
ישבתי מולו חסרת מילים, הרבה זמן בנאדם לא בא ופתח מולי את הלב שלו, סיפר לי על הדברים שעוברים עליו. זה הרגיש כאילו אנחנו ככה כבר הרבה יותר זמן, נפגשים ומדברים, סומכים אחד על השני. אני לא חושבת שהוא בעצמו חשב שהוא כל כך ייפתח היום.
"הוצאת ממני דברים שלא דיברתי עליהם כל כך הרבה זמן, אולי אף פעם לא" הוא אמר לי והתעסק עם כוס הבירה הריקה שלו, הוא סירב להסתכל לי בעיניים.
"זה משהו לא טוב?" שאלתי מפוחדת, היה נראה שכל מה שהוא הוציא כואב לו ומפריע לו.
"לא זה מצוין" הוא חייך אליי, סוף סוף הוא הצליח לכוון את מבטו אליי, "הייתי צריך את החיבור הזה. עם כל ההשוואות למי שהייתי ומי שאני עכשיו, זה כמו חשבון נפש בשיחה אחת, דבר שאני לא מרבה לעשות".
"אף פעם לא היית מהסוג המדבר, אבל הנוכחות שלך תמיד הורגשה. בטח אתה מרגיש שבמסגרת הזו אתה נבלע, והקול שלך רק מועבר בדיעבד כמי שמביא את הראיון ואת השאלות, כמי שמציג את מה שכולם רוצים לקבל. אין לך את ההזדמנות להוכיח בעצמך, להיות בפרונט".
"אני לא צריך את הפרונט" הוא אמר לי בחיוך, "טוב לי במקום שאני היום. אני רק קולט כמה השתניתי בכל השנים האלה, כמה תחומי העניין שלי התחדדו, כמה הבנתי מי אני דרך השנים האלה. כנראה ששיחה עם מישהי שראתה אותי כשהייתי מאוד שונה ממי שאני היום פשוט גרמה לי להוציא בטבעיות את כל מה שהוסתר במוח".
"אני שמחה שאתה מרגיש איתי כל כך בנוח, באמת" אמרתי לו בחיוך. הוא חייך את החיוך השובה שלו. עכשיו בדיעבד אני מבינה למה הבנות כל כך נמסו ממנו.
"תודה" הוא אמר לי בקול כנה, קול אמיתי, תודה אמיתית.
"אין בעד מה" אמרתי לו, "למדתי ממך הרבה".