לחשן שלי- פרק 1

"דניאל!" צעקתי בקול והתחלתי לרוץ קדימה אליו, הוא נעמד, הרים את משקפיי השמש שלו מה שנתן לי לראות את עיניו, מבטו נעצר עליי, הוא היה מיואש ועצבני. הוא שילב את ידיו והביט בי בציפיה שאתחיל לדבר.
"תקשיב דניאל, אני צריכה לצאת שבת. באופן חד פעמי במקום שבוע הבא, אני מבטיחה." אמרתי והרמתי את ידיי כחפה מפשע כדי שיאמין, השכנה שלי התקשרה וסיפרה שקורן, שהוא כמו אחי הקטן, לא מרגיש טוב ואין אף אחד שיוכל לשמור עליו אז אני צריכה להתייצב בביתי כדי לשמור עליו, לא משנה כמה אתרחק מהבית, לא משנה כמה אגדל ואברח משם, תמיד משהו ימשוך אותי לשם בחזרה.
דניאל הביט בי, סרק את גופי, נשם עמוק והמשיך ללכת, מתעלם מדבריי לגמרי.
"דניאל!" צעקתי והתחלתי לרוץ ריצה קלילה כדי לצמצם את הפער שנוצר בזמן שהייתי בהלם מההתעלמות הגמורה שלו ממני. תפסתי בידו והבטתי בגופו שהיה קרוב אליי יותר מתמיד. גופו התחיל להתחמם וידו התאגרפה, מה שהבליט את ורידיי ידיו. נשימתו האטה, מה שסימן על עצבנות. אם שפת גופו כה עצבנית, אני חוששת להביט בפניו, בעיניו.
"דבר ראשון, זה המפקד, הקשב המפקד. דבר שני, לעולם אל תגעי בי או תתפסי בידי כאילו שיש לך כוח או השפעה עליי, דבר שלישי, תעמדי מולי כשהופעתך מסודרת ומדוגמת ולא מביישת חיילת שנאמר עליה חיילת מצטיינת." אמר ועקץ אותי בעדינות. הבטתי בגופי שהיה מרושל, שלא נדבר על ההופעה המחפירה שלי אל מולו. נאנחתי מהסיבה שידעתי שהוא צודק והבטתי בפניו.
"שנייה אוקי?" שאלתי והסתובבתי, כך שגבי מופנה אליו. התחלתי ביישור החולצה שלי, הכנסתי את חולצת החאקי הצבאית שלי אל המכנסיים, קשרתי את מגפיי הצבא שלי, וסידרתי את שיערי השחור שנח על גופי והגיע עד לאזור בטני, אספתי את שיערי לקוקו גבוה ומתוח שהגיע עד לאמצע גבי. קיפלתי מעט את שרווליי עד למרפק והסתובבתי אל כיון דניאל, כשההופעה שלי מסודרת סוף סוף.
"לעזאזל איתך." סיננתי בכעס כשראיתי שדניאל נעלם מזווית עיני, ואינני רואה אותו או את דמותו באופק. נאנחתי והתחלתי ללכת לכיון המסדר שאחרי ההפסקה.

"המפקד, שלוש, שתיים, אחת. המפקד הקשב המפקד," צעקנו כל הבנות שביחידה והבטנו בדניאל כשחיוך משועשע משחק על פניו. כנראה הוא ראה את ההופעה המדוגמת שלי ונהנה מעצם הידיעה ששיפרתי את הופעתי למענו, כשבתכלס הסיבה היחידה לכך היא כי הוא המפקד שלי.
"שלום בנות, יש לי מספר הודעות אליכן אבל לפני הכל עמדו נוח," דניאל אמר בחיוך שהפך לרציני ואנחנו העברנו את מצב העמידה שלנו למצב רגיל, כאשר ידיים היו לשתי צידי גופנו ולא מאחורי גבנו בצורת יהלום.
"דבר ראשון, אני מקווה שישנתן טוב הלילה, כי הלילה זוהי השמירה הראשונה שלכן, של כולכן, אתן תתחלקו לשלוש זוגות, אחת מכן תהיה בשמירה כפולה איתי. דבר שני, כולכן נשארות שבת השבוע מכיון שמסתבר שכולכן צברתן קנסות אצל המ"פ. מפקד הפלוגה למי שלא הבינה את הראשי תיבות של מ"פ." אמר והביט בי, אך הפעם הוא לא היה נראה משועשע אלא להפך נראה היה לו שהוא חיפש לראות את תגובת עיני.

***
"קדימה אריאל, קומי!" ליאל צעק אליי והביט בי כאשר הייתי מרוחה על הרצפה, גופי כאב ברמות והדבר היחיד שרציתי זה להתעורר מחלום הבלהות הזה, חלום שבו אני לא שוכבת על הריצפה בגלל בריון שנתן לי משקולת בבטן, מציאות שבה הוא לא ניסה להתעלל בי לאחר כולםשהגנתי על ליאל, הילד הקטן החדש שבשכונה. ליאל היה בן 17 אך למרות הכל היה חדש, הוא הגיע ממשפחה טובה, שמצבה הכלכלי היה מצויין שביום אחד איבדו הכל. איבדו והתדרדרו לשכונה הזאת. השכונה שלי לא נוראית, אבל היא כן מסוכנת בלילות. לפחות אזורים מסויימים. תמיד נמשכתי לכאן כדי להגן על הילדים שפה, לא משנה כמה ניסו להרחיק אותי תמיד חזרתי להגן על החלשים שפה.
"אריאל הוא מגיע טוב, קומי מהר. קדימה." אמר והרים אותי על כתפו, בזמן שאני מתפתלת מכאבים בזמן שאני נעמדת, שוהם וקורן החברים הכי טובים שלי הגיעו עם הגיפ שלהם, הכניסו אותי אל הגיפ, קורן נכנס אל כיסא הנהג, התניע את האוטו ונסע במהירות כאילו אין מחר.
***

"המפקד, הקשב המפקד." אמרתי ונעמדתי מול דניאל לאחר ששלח את כל הבנות למלא את בקבוקי המים שלהן, נתתי את שלי לספיר וביקשתי שתמלא גם את שלי, ולמזלי היא הסכימה ישר.
"אני חייבת לצאת, אתה חייב לעזור לי לצאת השבת הבייתה." מלמלתי בשקט והבטתי בנקודה לא ברורה על הריצפה, החיים לימדו אותי שאסור לבכות, שתמיד צריך לחייך, אבל השכונה ההיא, החברים שלי, קורן ושוהם, הם הנקודת תורפה שלי. מעולם לא התאהבתי, מעולם לא היה לי פחד שיפגעו באהבה שלי, כי מעולם לא הייתה לי כזאת. מעולם לא האמנתי שיש לי לב. טוב, כמעט כולם חשבו כך, למעט קורן ושוהם שסירבו להאמין בכך שאין לי לב.
"תני לי סיבה אחת, למה להציל אותך מלהישאר שבת, כדי לנסות לדחות את העונש שלכן," דניאל אמר בנוקשות והביט בפניי. דמעה בוגדנית נפלה על לחיי ומצאה לעצמה חיים חדשים.
"עזוב, אני אשאר, עדיף מלהסביר לך," אמרתי והסתובבתי כדי להתקדם אל עבר הבנות שצעקו לדניאל שהן הספיקו למלא את בקבוקי המים בזמן המוקצב שנתן להן.
"חכי, נדבר על זה אחר כך אוקי?" שאל והביט בי, הנהנתי בראשי.

"קורן נדקר?!" שאלתי בצעקה אל הפלאפון שנפל מידי בשנייה אחת שטלטלה את עולמי.