ללא מעצורים-פרק 1

"בית המשפט קבע,שלאור מקרה הרצח הקטינה קרוליין סמית,נמצאת מעתה והלאה תחת חסותו של חיים בן דוד" אמר השופט ודפק עם הפטיש הזה שלו.
"חיים אנחנו צריכים שתחתום על מסמכים" אמרה העורכת דין שלו.
"אני כבר חוזר" אמר והלך אחריה.
"למה אני לא יכולה להישאר לגור לבד?" שאלתי בעצבים את השופט.
"כי את קטינה,וגם ההורים שלך חתמו על זה שאם קורה להם משהו את עוברת לחיים" ענה השופט והלך,שונאת שופטים!
"זהו חתמתי על הכל, נלך?" אמר חיים.
"ישלי ברירה?" שאלתי.
"קרול" אמר ביאוש והסתכל עלי,קרול ככה אבא היה קורא לי תמיד.
"אל תיקרא לי ככה" אמרתי במבט קר,והתקדמתי החוצה והוא בעקבותי.
"זה לא המכונית הזאת" אמר,כשנעמדתי ליד מכונית שחורה.
"זה זה" אמר מצביע לכיוון אותה מכונית בידיוק רק במקום אחר.
"זה אותו דבר" אמרתי מגלגלת עיניים ומתיישבת במושב ליד הנהג.

"כל הדברים שלך כבר אצלי באחוזה" אמר מחייך אלי.
"אחלה" אמרתי באדישות והמשכתי להסתכל דרך החלון.
"קרול אני מ.." אמר,אבל קטעתי אותו.
"למען השם זה קרוליין" צעקתי עליו.
"קרוליין" אמר.
"אני מבין את הכאב שלך,גם לי כואב לא פחות ממך" אמר.
"אתה לא מבין שום דבר" צעקתי בעצבים.
"זה הכל בגללך" המשכתי לצעוק.
"אם הייתי יודע שהם שמו שם פצצה בחיים לא הייתי נותן לו להתקרב" אמר,מנסה להסביר לי.
"אתה היית צריך להיות מתחת לאדמה ולא הוא" אמרתי במבט קר ויצאתי מהאוטו.
"קרוליין" אמר והלך אחרי.
"מה?" צעקתי.
"זה לא הבית הזה" אמר,והצביע לבית נגדי,בית?יותר בכיוון של ארמון.
"זאת האחוזה שתגורי בה עם כולם" אמר ופתח לי את הדלת.

"אני נמצאת פה רק בגלל השופט המיזדיין הזה" צעקתי,הבחנתי בילדה בגיל שלי עומדת מולי עם עיניים פעורות.
"זאת הייתה בקשה של אביך" אמר חיים בקול הסמכותי שלו.
"לא ניראלי שאבא שלי היה רוצה שאני יגור עם הבנאדם שגרם לרצח שלו" צעקתי ועליתי למעלה.
"מה ישלה?" שמעתי את הילדה שואלת את חיים.
"היא צריכה זמן" שמעתי אותו אומר נאנח.
"אח' " אמרתי כשמישהו התנגש בי.
"אוי סליחה מתוקה את בסדר?" שאלה מישהי בשנות ה 30 לחייה,היה לה שיער חום ועיניים כחולות,היא מאוד הזכירה את הילדה למטה.
"כן" אמרתי וקמתי מהריצפה.
"אני נטלי,את בטח קרוליין" אמרה עם חיוך.
"איפה החדר שלי?" שאלתי מתעלמת ממה שהיא אומרת.
"חדר שלישי מצד ימין" אמרה וחייכה.
בלי להגיד כלום התקדמתי לחדר. פתחתי את הדלת,ונגלה מולי חדר ענק,ריצפת פרקט בצבע לבן וקירות לבנים על אחד הקירות היו ציורים של פרחים מעוצבים,בצד החדר קרוב לקיר הייתה מיטה זוגית לבנה כמו של נסיכות עם מצעים ורודים,מעל המיטה הייתה תלויה תמונה שלי,בצד השני של החדר היה שולחן כתיבה לבן,וכוורת לבנה על הקיר,מול המיטה הייתה תלויה טלויזיה וליד הטלוויזיה היתה מראה ענקית ושולחן איפור,היו בחדר 2 דלות,דלת אחת מובילה לשירותים והאמבטיה והשניה לחדר ארונות.

הייתה לי אפילו מרפסת קטנה בחדר,הלכתי לשולחן הכתיבה ושמתי לב שהלפטופ הורוד שלי מונח שם,ולידו תמונה שלי עם אבא,לקחתי את התמונה ונשכבתי במיטה.
הדמעות התחילו לזרום כמו ברז,נזכרת בלילה ההוא לפני שבוע.
—————————————————————————————————–
"אבא אולי לא תלך למשחק הזה" אמרתי משכנעת אותו להישאר.
"דיי מתוקה אני לא יחזור מאוחר מבטיח" אמר מחבק אותי.
"אבא אני אוהבת אותך" אמרתי לא רוצה להרפות מהחיבוק,הייתה לי תחושה רעה בנוגע ליציאה שלו.
"גם אני אותך קרול,אל תשכחי את זה" אמר נושק לראשי ויוצא מהבית..זאת בעצם הפעם האחרונה שראיתי אותו
—————————————————————————————————–
לחשוב שהייתי יכולה למנוע את זה אם לא הייתי נותנת לו ללכת למשחק הזה!
חיים הוא חבר ילדות שלו,הוא לא היה פה 10 שנים כי הוא מאפיונר והיה לו בעיות בארץ,כלומר ראיתי אותו פעם אחרונה בגיל 6,לפני חודש הוא חזר לארץ לתמיד,אז הם החליטו לנסוע למשחק כדורגל הם אוהבים את זה.
באותו ערב ניסו להתנקם בחיים,וטמנו לו פצצה במכונית,הבעיה היחיד היא שלו ולאבא שלי יש אותה מכונית אז הם טמנו את הפצצה אצל אבא במכונית,ואבא התפוצץ ביחד עם המכונית.
אתם יודעים מזה כשוטר דופק לך בדלת ב 1 בלילה ומספר לך מה שקרה?
לא מספיק שאמא שלי מתה מסרטן כשהייתי בת 5 עכשיו לקחו לי את הסיבה היחידה לחיים?!
בגלל שנשארתי לבד חיים לקח אותי עליו,גם כי זה היה רשום בצוואה של אבא וגם כי הוא מאוד אוהב אותי.
עכשיו אני מתחילה להבין עד כמה דפוקה יצאתי שאני ככה כועסת עליו על המוות,ולא חושבת כמה קשה לו לאבד מישהו שהוא כמו אח שלו,וזה בכלל לא אשמתו זה הכל הרוצחים האלה אשמים!
הוא רק רוצה לטובתי,ואני מדברת עליו כמו לאדם זר.
אני חייבת להתנצל,אבל קודם לשטוף פנים מהדמעות.