ללכת בעקבות החלום-פרק 2

-נתנאל-
ישבתי על הבר ובחנתי את הבחורות בו.את הלבוש החושפני שלהן שלא השאיר הרבה לדמיון.חיפשתי את אותה הבחורה עם העיניים הירוקות שלא מרפה ממני. "יש פה מלא בחורות ואת רק יושב פה?" דיימן שאל אותי וטפח על שכמי
"אני מחפש מישהי." אמרתי בשקט ושאפתי את העשן הרעיל של הסיגרייה,
"את הבחורה מהחלום?" הוא שאל בזילזול הנהנתי בכובד והמשכתי לבחון.
"תמצא מישהי חתיכה ותשכח ממנה,תאמין לי." הוא אמר בחיוך והלך לעבר הרחבה. קמתי וידעתי שהוא צודק,זה סתם חלום שלא רומז על כלום.
-אשלי-
קמתי מהרצפה וניגבתי את דמעותיי,אין לי אף אחד בעולם הזה.אני לבד. לבשתי את המעיל השחור ויצאתי החוצה, מחפשת משהו, תקווה קטנה שתתן לי להמשיך להשאר על האדמה,משהו שיציל אותי מעצמי. נכנסתי לבית קפה מחפשת בעיניי את שני שידעתי שהיא תכעס על זה שלא הייתי באונברסיטה חודש. לא יכלתי ללמוד ולא יכלתי לעבוד,החלום השפיע עלי והאלכוהול הרס אותי מבפנים. "אשלי." שמעתי את קולה של שני והסתובבתי אליה בחיוך מזויף.היא התיישבה מולי בעצבים והביטה לתוך עיניי, "אוקי,לא אכפת לי שלא דיברת איתי במשך חודש שלם,לא אכפת לי שלא אכפת לך ממני.אכפת לי מזה שלא היית באונברסיטה חודש שלם!" היא אמרה בעצבים,השפלתי את ראשי מנסה לעצור את הדמעות שמאיימות להתפרץ בכל רגע.
"היה לי משהו בבית,סליחה." מילמלתי
"אחותך סיפרה לי הכל," היא אמרה בעצבים "את צריכה להתגבר על זה,זה כולה חלום,תביני." היא אמרה ורציתי להאמין לה. "אותו חלום עשר שנים?" שאלתי בעצבים
"כנראה,את לא מרפה מזה אז הנה התוצאות." היא אמרה וראיתי שהופיע על פנייה חיוך.
"מה את מתכננת?" שאלתי בעצבים
"יש לי כרטיסים לנו יורק לעוד שבועיים." היא אמרה בהתרגשות
"אני אוותר." מילמלתי ושיפשפתי את פניי
"את לא!" היא צווחה בהלם
"שנינה תודה אבל אני לא יכולה." מילמלתי וקמתי מהכיסא רוצה להעלם מפה.יצאתי החוצה מביטה על הטיפות ועל השמים האפורים שהתאימו למצב רוחי. "הלו?" עניתי לצילצול שנשמע בפלאפון שלי. "זה המנהל של ליאור,היא לא הגיעה היום,את מודעת לזה?" הוא שאל והזעם הציף את גופי, "לא,אני אבדוק את זה.תודה" מילמלתי בעצבים וניתקתי את השיחה. נכנסתי לדירה בעצבים והבטתי על ליאור שהייתה שם עם בחור. "ליאור!!" צרחתי וניגשתי אליה,היא הביטה בי בעצבים והמשיכה לנשק את הבחור.שיפשפתי את פניי בעצבים. "לך מפה!" צרחתי על הנער והוא הביט בי בפחד. הוא קם בכובד והביט בליאור ובי במבט זועף. "איפה המוח שלך!?" צרחתי בעצבים ובכאב "למה את מתנהגת כמו פוסטמה?" שאלתי אותה והעפתי את הכד מזכוכית. "תרגיעי את לא מחליטה עלי יותר." היא צרחה עלי בחזרה
"אני אחותך הגדולה ואני אחליט עלייך ואת תקשיבי לי,רק לי!" צרחתי בייאוש
"את לא אחותי תביני כבר,אני לא רוצה להכיר אותך.הוצאתי אותך מהחיים שלי." היא צרחה
וגרמה לדמעות לעלות לעיניי "אז תסתדרי לבד! תרוויחי כסף לבד,תאכלי לבד.אני לא מכירה אתוך יותר!" צרחתי והלכתי לעבר חדרי,מביאה לדמעות לזרום..