למה אני עדיין אוהבת אותך?! ♥- פרק 3

"אתה צוחק נכון?!" שאלתי.
"למה שאני יצחק?" הוא שאל ברצינות.
"אולי, ורק אולי, כי החבר שלי פה, ובגלל ש-" נעצרתי.
בגלל שמייקל הוא האקס שלי. השלמתי בלב.
אני לא רוצה שכלום ידעו על זה.
"ובגלל ש.." טומי מאיץ בי להשלים.
"כלום, רק בגלל שג'ייסון פה, ובמקרה הוא החבר שלי, שאני אוהבת." אמרתי בהתרסה.
הפנים של מייקל התעוותו בכאב.
אבל לא יכול להיות שאכפת לא. בטח סתם קיבל מכה או משהו.
"טוב, אז הנה, ג'ייסון אתה מסכים לחובה הזאת?" טומי שאל את ג'ייסון.
"כאילו שאם אני יגיד לא אתה תשנה אותה. חוץ מזה אני סומך על איזבל במאה אחוז." הוא אמר ונתן לי נשיקה קטנה על הפה.
"אז הוחלט. קדימה איזבל, נשיקה." טומי אמר.
ידעתי שגם אין טעם לשאול אם בלחי או הפה- ברור שבפה.
קיללתי לעצמי בשקט, את טומי, שנתן לי את החובה הזאת, את ג'ייסון, שסומך עליי, את עצמי, שאני עדיין מרגישה משהו למייקל, ובראש והראשונה, את מייקל, שהוא חזר, ועל כל שאר הדברים שהוא עשה.
אמרתי לעצמי שאני פשוט צריכה לגמור עם זה, נשיקה וזהו.
התקרבתי אליו ונישקתי אותו.
בן רגע הרגשתי כאילו מישהו נתן לי מכה בחזה.
זה כאב כל כך. הרגשתי כאילו כלום לא היה, שאנחנו נמצאים ביחד בבית שלי מכורבלים וצופים בדמדומים אחרי שהכרחתי אותו לראות איתי את הסרט, בזה שאמרתי שג'ייקוב הרבה יותר יפה ממנו, מה שהוביל לוויכוח, מה שהוביל אותי להגיד שהקוביות של ג'ייקוב הרבה יותר יפות משלו, מה שגרם להיעלבות מדומה שלו, מה שגרם לי לצחוק לנשק אותו ולהגיד שאולי ג'ייקוב הרבה יותר חתיך ממנו, אבל אני אוהבת אותו, ואז הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, מה שבסוף הוביל אותנו לראות את הסרט.
הנשיקה הזאת, עוררה כל מה שחשבתי שנעלם.
הבנתי, שכמה שאני לא ישקר לעצמי אני אף פעם לא ישכח את מייקל.
אני אוהבת אותו וזה לא ישתנה.
בן רגע התנתקתי ממנו.
מכריחה את עצמי לחשוב, שזה לא נכון, שאני יכולה לשכוח אותו.
שעוד כמה ימים אני יוכל לחזור להיות אותו הילדה שהייתי לפני היום בבוקר שראיתי אותו בבית שלי.
לפני שהוא חזר.
לפני שהתחלתי לחשוב שאני עדיין אוהבת אותו.
לא. זהו.
אני צריכה להבין שה נגמר בינינו ואנחנו בחיים לא ניהיה יותר ביחד.
העיניים הירוקות שלו, שהיו מלאות בכל כך הרבה כאב, הביטו בי, התחננו, ביקשו.
ניתקתי את המבט ממנו.
"מרוצה?" הפניתי את השאלה שלי לעבר טומי, בקול טיפה רועד, שאני מקווה שלא הבחינו בו.
הבזקתי מבט לעבר רייצ'ל, ובו אמרתי לה לצאת איתי.
היא הבינה, בכל זאת היא מכירה אותי שש שנים, היא מכירה אותי טוב יותר מכל אדם אחר.
"אני לא יכולה." אמרתי אחרי שהדלת של החדר שלנו נסגרה- בתירוץ שאני ורייצ'ל צריכות ללכת למצוא את סאלי, האחראית על כיתות י'-יא' ולבקש ממנה להעיר אותנו מחר מוקדם כי אנחנו צריכות לעשות משהו- אבל למעשה כל מה שרציתי זה לברוח מהחדר, אפילו רק לכמה דקות.
"רייצ'ל, אני פשוט לא יכולה לשכוח אותו!" אמרתי לה.
היא חיבקה אותי בשקט יודעת, שהיא לא צריכה לדבר רק להיות איתי שם.
עמדנו ביחד ככה במשך כמה דקות בערך.
בסוף לקחתי את עצמי בידיים, ואני ורייצ'ל נכנסנו בחזרה לחדר.
שמה מצאנו אותם משחקים.
התיישבנו אחת ליד השנייה, וג'ייסון סובב את הבקבוק.
לא הייתי ממוקדת, ועברו כמה סיבובים שבכולם אני בוהה במייקל, ומנסה להבהיר את הרגשות שלי.
"אז, מייקל אמת או חובה?" שרה שאלה את מייקל.
"אמת." הוא אמר.
"זה נכון שלפני שנסעת הייתה לך חברה והיא פה בחדר?"