למה התאהבתי דווקא בך? הקדמה

"אמא, מתי את תפסיקי את הסבל הזה?אה?מתי תתני לעצמך הזדמנות לחיות בשקט?", שאלתי את אמי בעודה ישבה ובכתה על החיים שהיא בוחרת לחיות בהם.
היא אשמה בזה. לא אף אחד אחר.
"אל תתערבי לולה, את עדיין ילדה, את לא מבינה ולא תביני", היא אמרה בבכי מר ואני פערתי את עיניי. איך היא יכולה להגיד שאני לא מבינה ולא אבין?אני חייה את זה יום יום, רואה איך אבי חוזר הביתה כשמתחשק לו ומכה אותה. מכה אותה עד שהיא נכנעת לו. נמאס לי מהמצב הזה, נמאס לי. אני כבר בת 17, אני כנראה מבינה יותר טוב ממנה שהיא צריכה לעזוב אותו ולהתחיל חיים חדשים. היא אישה נאה, בת 40, עדיין שום דבר לא מאוחר בשבילה, אני איתה תמיד, תמיד תומכת ומרגיעה אותה. לפעמים זה נראה כאילו שאני אמא שלה והיא הבת שלי.
יצאתי מהבית, רציתי לשאוף קצת אוויר, אני מרגישה חנוקה, חנוקה כבר מהבית הזה.
התיישבתי על הספסל שנמצא כמה מטרים מהבית שלי והוצאתי את חפיסת הסיגריות שלי והכנסתי סיגריה לפי והדלקתי אותה.
לקחתי שאיפה מהסיגריה עמוק אל תוך הריאות, מרגישה את הסיפוק שהצליח להרגיע טיפה את העקצוצים שהרגשתי בגופי מכל העצבים. התחלתי לעשן בגיל 15, אחרי שאבי החל לשתות, להתמכר לאלכוהול והתחיל לבגוד באמי ולהכות אותה בלי רחמים. הרגשתי שאני חייבת משהו שירגיע אותי במצבים כאלה, אז ניסיתי את הסיגריה וגיליתי שזה הדבר המושלם שהייתי צריכה.
אחרי שסיימתי לעשן, עבר לידי רכב שחור, ממש יוקרתי החלונות שלו היו שחורים והוא נסע ממש לאט. הוא עבר אותי וחנה בבית שממולי, סיקרן אותי לדעת מי נמצא ברכב, אבל כבר היה מאוחר אז נכנסתי הביתה.
אמי כבר לא הייתה בסלון, כנראה עלתה לישון.
עליתי גם לישון, מחר יש לי בית ספר ואני לא רוצה לאחר.