למה התאהבתי דווקא בך פרק 7

בלה:
ישבנו אחד מול השני, בלי דיבורים, הוא רק הביט בי עם המבט הרציני שלו והמהפנט שלו, גורם לי לרצות לנשק אותו ולהאמין לו שוב.
"תני לי הזדמנות להוכיח לך שהשתנתי, אני לא משקר לך יותר, אני מבטיח לך", הוא אמר בקול מתחנן.
"לא, אני לא רוצה את זה יותר, טוב לי עם חבר שלי ואני לא מתכוונת לקחת סיכון ולאבד אותו", אמרתי ופניו נהפכו להיות כעוסות מה שגרם לי להתחיל להילחץ.
"את יודעת מה?אני יותר לא אתחנן אליך כמו איזה מסכן שחסר לו בחורות, מצידי תיחנקי עם החבר הזה שלך. לי נמאס להוריד מעצמי ולנסות לגרום לך להבין שאני השתנתי, אם את לא מעוניינת יותר אז דיי, זהו נגמר", הוא אמר והרגשתי איך ליבי נופל לריצפה ומתרסק. מצד אחד שמחתי שהוא יותר לא ינסה להחזיר אותי אליו ומצד שני…רציתי שימשיך, רציתי שיגיד לי עוד כמה הוא אוהב אותי ורוצה אותי רק לעצמו. אני אוהבת אותו, אני בחיים לא שכחתי ממנו, אני לא יכולה, הוא ממכר, הוא לא נותן לי להשתחרר ממנו וגורם לי להמשיך לאהוב אותו.
התחלתי לחייך, לא רציתי שיראה עד כמה זה כאב לי, רציתי שיראה כמה זה עושה לי טוב שהוא משחרר אותי, למרות שזה רק הכאיב לי יותר.
"יופי, אני שמחה, סוף סוף אוכל לחיות בשקט ולהמשיך את חיי מבלי שתהיה כל הזמן בתמונה, תודה על האירוח, אני אשלח לך את הבגדים נקיים. ביי יואב", אמרתי וקמתי מהספה ולקחתי את הבגדים הרטובים שהיו תלויים בבית ושמתי בתוך השקית עם החלב והלחם. העברתי מבט אחרון לעבר יואב שהביט בטלוויזיה הכבויה ויצאתי מהבית.

אחרי שהגעתי הביתה, אמא שלי לא הייתה בבית, שלחתי לה הודעה, שאלתי איפה היא.
שמתי את הלחם על הסלסלה של הלחם ואת החלב במקרר והוצאתי לי שוקו בשקית והתיישבתי על הספה בסלון והדלקתי את הטלוויזיה.
"אני אצל אסתר אחותי, היא שוב רבה עם בעלה", היא שלחה וזרקתי את הפלאפון על השולחן וצפיתי בסרט שרק התחיל.
האמת היא שלא הצלחתי להתרכז בסרט, חשבתי על כל מה שקרה עם יואב ועל למה החיים צריכים להיות כאלה מסובכים.

לולה:
"טוב אמא, אני הולכת לבלה אני אולי אשאר לישון אצלה בסדר?", שאלתי את אמי בעודי מכניסה לתיק את המטען לפלאפון שלי ואת הסיגריות עם המצת וסוגרת אותו.
"טוב יפה שלי, תמסרי לה ד"ש", אמי אמרה וחיבקה אותי.
"תודה אמא ביי", אמרתי ויצאתי מהבית.
התחלתי ללכת לכיוון הבית של בלה ומישהו התחיל לצפור, סובבתי את ראשי וראיתי את אלרועי ברכב עם החלון פתוח, התקרבתי אל החלון.
"לאן את הולכת אני אקח אותך", הוא אמר בקול מחוספס וגברי והביט בי עם עיניו השחורות והיפות וחיכה לתשובה.
"אני הולכת לבלה, זה בסדר אני אלך ברגל", אמרתי בחיוך ביישני, עדיין נבוכה מזה שראה את השטף דם על ידי.
"תעלי, אני אקח אותך", הוא פקד עלי ובסוף נכנסתי לרכב.
"אתה עובר דרך הקיוסק של ברוך?", שאלתי, אני צריכה לקנות סיגריות.
"כן", הוא ענה והגביר את המהירות של הנסיעה.
הוא נוהג בצורה כל כך מושכת וסקסית, זה גרם לי להעיף לא מעט מבטים לעברו.
הגענו לקיוסק הוא חנה את הרכב ליד והוא יצא מהרכב אחרי.
"שלום ליפייפיה של השכונה, ווינסטון לייט כרגיל?", הוא שאל והנהנתי בחיוך והוא הביא לי קופסה.
"תודה ברוך", אמרתי ובאתי להביא לו את הכסף אבל אלרועי לא הביא לי לשלם. הסתכלתי עליו במבט מבולבל ומעוצבן, אני לא אוהבת שקונים לי דברים במקומי.
"מה אתה עושה?", שאלתי אבל הוא לא ענה.
"לי תביא מלבורו לייט", הוא אמר והוציא שטר של מאה מהארנק שלו.
"תני לבחור לשלם עלייך, מגיע לך", אמר ברוך וזה עיצבן אותי עוד יותר.
"תודה אבל באמת, אני לא אוהבת שמשלמים עליי", אמרתי בטון טיפה כועס אבל זה לא הזיז לאלרועי.
יצאנו מהחנות והתחלתי ללכת לכיוון הבית של בלה ברגל, אלרועי תפס בידי ומשך אותי לכיוונו.
"מה אתה רוצה?", שאלתי בעצבים והבטתי בו בכעס.
"מה את כועסת, כנסי לרכב אני אקח אותך לבלה", הוא אמר בקול רציני.
"בתנאי שתיקח את הכסף", אמרתי והוא עזב את ידי.
"טוב בסדר, נתחשבן ברכב", הוא אמר ופתח את הרכב עם המפתח ונכנסו לרכב.
"קח", אמרתי והושטתי לעברו את הכסף.
"נו את אמיתית? את מתחשבנת איתי על קופסת סיגריות?תירגעי לא קרה כלום", הוא אמר ושמתי את הכסף בין המושבים איפה שהוא שם את הארנק והמפתחות של הבית.
"בחיים זה לא קרה לי שמישהי התנגדה שאקנה לה קופסת סיגריות", הוא אמר ופנה לכיוון הבית של בלה.
"תמיד יש פעם ראשונה", אמרתי בהתגרות אבל הוא לא אמר מילה.
"אז…מי עשה לך את הסימן הזה?מתן?", אלרועי שאל כשעמדנו ברמזור אדום.
"לא, זה לא הוא ו…אני באמת לא רוצה לדבר על זה", אמרתי והוא הנהן פעם אחת והדליק את הרדיו. ברקע התנגן "i wanna be yours" שיר אחד האהובים אלי, הגברתי את הווליום והתחלתי לרקוד עם הידיים ולשיר את השיר, הוא החל לחייך קלות.
"מה זה מצחיק אותך איך שאני שרה?", שאלתי אולי הוא צוחק עליי ואני עושה מעצמי צחוק.
"לא, תמשיכי זה דווקא..יפה", הוא אמר ועדיין חייך את החיוך הקטן שלו והמשכתי לשיר.
אחרי שהשיר הסתיים בדיוק הגענו לבלה.
"תודה על הטרמפ ועל הסיגריות, באמת אני מעריכה את זה", אמרתי והוא זרק לעברי חיוך רחב הפעם.
"מתי שתרצי", הוא אמר ויצאתי מהרכב.
הוא קרץ לעברי והמשיך לדרכו הביתה.