לעולם לא להגיד לעולם לא – פרק 16 – אחרון…

"למה אתה בוכה?" שאלתי אותו.
"ג'סטין, אתה בר מזל." הוא אמר.
"כרגע נגמרה לי הקריירה…" הזכרתי לו.
"אני מתכוון שאתה בר מזל שיש לך חברים טובים כל כך." הוא אמר לי.
הבטתי בכולם, "אתה צודק," אמרתי לו, "אם המעריצים שלי יפסיקו לאהוב אותי, זאת תהיה הבחירה שלהם בלבד…" אמרתי לו.
"הם לא יפסיקו." אמר הדוקטור בשקט.
"למה כוונתך?" שאלתי אותו.
"בוא איתי, אני הולך לנסות שוב להחזיר לך את קולך." הוא אמר ותפס בידי.
"אבל…" אמרתי, "בלי שום אבל, אמרת שלעולם לא תגיד 'לעולם לא'." הוא אמר.
אז כמובן שהסכמתי, כמו בפעם הקודמת, שכבתי על מיטה לבנה בחדר הניתוח, מקבל את זריקת ההרדמה, ומתעורר מטושטש.
"תגיד משהו." אמר לי הרופא.
"משהו…" אמרתי, זה היה הקול האמיתי שלי! "תודה דוקטור!" הייתי מאושר.
"אבל איך הפעם זה הצליח ובפעם הקודמת לא? מה עשית?" שאלתי אותו.
"את האמת? כמעט ולא עשיתי כלום," הסביר לי הדוקטור, "חלק קטן מהשן נפל לאזור שם ושרט את מיתרי הקול, הוא היה עמוק ולא הבחנו בו בפעם הראשונה, אבל כששרת, אתה כנראה שחררת אותו משם וכל מה שהיה עליי הוא להוציא את החלק הארור." הוא אמר.
"בכל זאת – תודה, אם לא היית מציע לי ניתוח חוזר, החלק ההוא היה נתקע שם לנצח!" אמרתי לו.
"לך תפתיע את החברים שלך… נו…" אמר לי הדוקטור.
"כן אדוני!" אמרתי מצדיע, צלעתי אליהם, מתחיל לשיר את "Never say never".
הם שמחו, חיבקו אותי ושרו יחד איתי.
כשסימנו את "יצירת המופת" ההיא, אמרתי לאמא: "תחנה הבאה – רופא השיניים.".
"למה ללכת לשם?" היא שאלה.
"כי גילתי שאחד מהדברים שבגללם לא יכולתי לדבר היה חלק מהשן ששרט שם… ואני מנחש שהחלק הזה שייך לאחת משיניי, ואני רוצה להיות מושלם אז… לרופא השיניים." אמרתי.
"ג'סטין…" אמרה נלה צוחקת, "אתה מושלם בדיוק איך שאתה…" הוסיפה וחיבקה אותי.
אז אני, אמא ונלה הלכנו אל רופא השיניים.
"ג'סטין, אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לרופא של המבוגרים ולא לרופא עם המסכה של הליצן?" שאלה אותי אמא.
"רופא עם מסכה של ליצן?" הופתעה נלה.
"הייתי הולך אליו כשהייתי קטן." הסברתי לנלה.
"אתה מתכוון כשהיית בן 16?" שאלה אותי אמא.
"המכשירים שלו מפחידים אותי! או.קי?!" כעסתי על אמא.
"כן, חומד, תירגע…" היא אמרה בחינניות, "משהו פה לא בסדר…" אמרתי.
"מה? מה לא בסדר?" שאלה נלה.
"אמא, למה את לא כועסת עליי? מקרקעת אותי? או משהו בסגנון?…" שאלתי.
"כי היום היה יום מאוד מיוחד בחיים שלך…" אמרה אמא.
"אז בטח לא אכפת לך שבטעות שפכתי את מיץ התפוזים וניגבתי אותו באחת משמלות הערב שלך, נכון?" שאלתי אותה.
"היום יום מיוחד… אבל חכה-חכה למחר!" היא אמרה בכעס.
חייכתי חיוך שובבי.
כשסיימתי את הקטע עם השן השבורה, ויצאנו מרופא השיניים, והורדנו את הנלה בביתה, אמרתי לאמא שאני רוצה ללכת לבית הכנסת.
"אתה מתכוון לכנסייה…" אמרה אמא, "לא, בית כנסת." אמרתי.
"ג'סטין… אתה מדאיג אותי… מה יש לך לחפש שם?" היא שאלה.
"את הדת שלי, אני החלטתי להתגייר." אמרתי.
"מה?!" אמרה אמא ועצרה את האוטו.
"מה ששמעת…" אמרתי.
"מה קרה שהחלטת להתגייר?" היא שאלה.
"מי שאני אוהב יהודיה… ואני מספיק גדול כדי לקבל החלטות לבד…" אמרתי לה.
"אבל ג'סטין, אני לא רוצה שתמיר את הדת שלך…" היא אמרה.
"אבל אני רוצה." אמרתי, "בבקשה אמא, אני אעשה הכול…" אמרתי.
"אתה יודע מה?" אמרה אמא, "אם אתה הולך על זה… אל תשאיר אותי מאחור, גם אני אתגייר…" הוסיפה.
"אמא," אמרתי לה.
"מה?" היא שאלה.
"אני עדיין יכול לקבל את מתנת חג המולד שלי?" שאלתי.
"כן, בתור מתנת חנוכה." היא אמרה.
"שיהיה." אמרתי.
כשהגענו לפנייה לבית הכנסת, אמא המשיכה לנסוע.
"אמא? מה את עושה? עברת את בית הכנסת." אמרתי לה.
"אני יודעת…" היא אמרה, "אני יודעת…".
"למה עשית את זה?" שאלתי אותה.
"כי…" היא אמרה, "אתה צריך להוריד את הקעקוע שלך…" הוסיפה.
"מזל שיש לי אותך…" אמרתי לה, מביט דרך הגג הנפתח, "לא סבלתי מספיק? עכשיו עוד משהו כואב?" שאלתי כאשר פני נישאות אל השמיים.
קודם חיסון, אחרי זה מכות, אחרי זה בדיקות, אחרי זה ניתוח, אחרי זה עוד ניתוח, אחרי רופא שיניים, אחרי זה להוריד קעקוע ולבסוף… ברית המילה שהיא חלק מההתגיירות שלי…
בכל אופן, אחרי כמה שבועות מאז… כשניסתי להסתיר את זה שאני בשלבי התגיירות ונלה תפסה אותי על חם…
הסתובבנו ביחד, היא שאלה אותי אם אני רוצה לאכול באיזה מסעדה, אמרתי לה שאני לא רעב והקרקורים של הבטן הסגירו אותי.
סוף-סוף זה נגמר, החלטתי, שזה זמן לדייט ראשון, וכמו כן, לנשיקה הראשונה…
אז קבעתי לקחת אותה לדייט במסעדה גדולה ויפה, שבה נהיה רק שנינו, לבד, בלי הפרעות של מלצרים, או אנשים אחרים.
כמובן שלקח לי שעתיים להתארגן לפני, אבל זה היה שווה את זה כשעברתי ליד הבית שלה עם הלימוזינה שלי.
ארגנתי את הכל כדיי שיהיה מושלם, לא רציתי שתשובתה תהיה: "לא".
עליתי על הלימוזינה עם הבגדים הכי יפים שלי, וחיכיתי שנלה תרד.
היא באה, "את יפה כשאת מחייכת…" אמרתי לה.
"תודה," היא אמרה, "גם אתה חתיך כשאתה מחייך.".
נסענו אל המסעדה, נכנסנו בשקט, כדי שלא תבוא תקשורת, וישבנו על שולחן ערוך היטב, עם ורדים, ושוקולדים, ודאגתי שהאוכל במסעדה יהיה כשר.
ישבנו זה מול זאת.
להזכירכם, אנחנו עדיין לא חברים, ועדיין לא התנשקנו, ועדיין קשה לי ללכת, אבל אני כבר לא צולע.
"נלה…" אמרתי לה.
"מה?" היא שאלה.
"אני עשיתי את ההחלטה שלי, התגיירתי, וזה תורך לעשות את שלך… את רוצה להיות חברה שלי?" שאלתי אותה.
"ג'סטין…" היא אמרה מחייכת ומסמיקה, "אני רוצה להיות חברה שלך, יודע למה? כי אתה בנאדם מקסים." הוסיפה.
"תודה, גם את…" אמרתי לה.
אז התנגנה מוזיקה רומנטית, "רוצה שנרקוד?" שאלתי אותה, "וודאי." היא הסכימה.
רקדנו סלואו, ידיי על מותניה וידיה כרוכות סביב צווארי.
באיזה שהוא שלב, שפתינו נפגשו.
הרגשתי איך מוחי מתרוקן ממחשבות, ליבי פועם במרץ, ופחדתי שהיא תשמע את פעימות ליבי.
כל השאר – היסטוריה, מה שחשוב זה שעכשיו אני ונלה חברים, וכלום לא יכול להפריד בנינו, גם העובדה שבסוף כיתה יב' נלה תצטרך לחזור לישראל…
אבל איך אמא שלי תמיד אומרת? כשנגיע לגשר – נעבור אותו.