לעולם לא להגיד לעולם לא – פרק 7

למחרת בבוקר, המורה הפרטי שלי בא, הוא לימד אותי על כל מיני סוגים של בעיות מילוליות עם מספר נעלמים, אני לא יודע איך זה אצלכם, אך אצלי זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה.
"אני מצטער, לא הבנתי…" אמרתי לו.
אז המורה שלי שוב הסביר, ושוב לא הבנתי, והוא שוב הסביר, ושוב לא הבנתי, עד שהתייאשתי.
"אני לא מצליח…" אמרתי.
אז אמא באה כאשר בידה כוס קפה, "מה קורה?" היא שאלה.
"אמא, אני גרוע בדבר המעצבן הזה שנקרא מתמטיקה…" אמרתי לה.
"אבל זה אחד המקצועות הכי חשובים." אמרה אימי.
"אבל זה קשה לי, במפגש שעבר ניסתם ללמד אותי מדעים, ולפני זה צרפתית, ולפני זה פיסיקה ו… אני לא יכול יותר! ההפרש בין מקצוע לפעם הבאה שאני אלמד את אותו המקצוע זה לוקח שבוע…" אמרתי.
זה קשה ללמוד עם מורה פרטי.
"מה אתה רומז? שאתה רוצה ללכת לבית ספר?" שאלה אותי אמא.
"אם אני אגיד את זה אני אשמע חנון, אבל… זה יותר קל כשלומדים את החומר לעיתים קרובות ושיש חברים שיודעים לתמוך ולעזור כשצריך." אמרתי.
"אז זה סגור? לרשום אותך לבית ספר?" שאלה אמא, כדי להיות בטוחה.
"כן, אני רוצה להיות כמה שיותר ילד רגיל." אמרתי.
ובאמת, התלבשנו והלכנו לתיכון הקרוב, אני לא אשכח את איך שישבתי על הכסא, והמזכירה ניסתה להסתיר את ההתרגשות שלה ושאלה אותי מדוע אנחנו כאן, ואז אמרנו לה שאנחנו רוצים לדבר עם המנהלת כיוון שאני רוצה להירשם אל בית הספר, אז היא ניסתה להתרגש בשקט וקראה בלחישות: "גברת רמי, גברת רמי! ג'סטין ביבר – בית ספר! להירשם! עכשיו! לדבר! תלמיד!".
והמנהלת לא הבינה על מה היא מדברת אז היא באה.
"שלום." אמרתי.
"שלום, כבוד גדול לראות אותך כאן, מה רצונך?" היא שאלה אותי.
"אני רוצה להירשם וללמוד בבית הספר שלך." אמרתי.
"ברצינות?" היא אמרה מופתעת.
"כן." אמרתי.
למחרת-
"יא' 6… איפה הכיתה הזאת?" שאלתי את עצמי.
אני בהחלט לא רגיל לקום ב- 7:00 ובגלל זה באתי באיחור של חצי שעה ליום הלימודים, לכן נראה היה לי שעדיין לא שמעו התלמידים על כך שאני בא.
כשסוף כל סוף מצאתי את הכיתה, נכנסתי אליה, אבל רציתי לעשות הצגה קטנה קודם.
מימי בבית הספר היסודי ובחטיבה, לפני הפרסום, אני זוכר שכשהדלת הייתה נפתחת אז התלמידים ישר מנסים להציץ ולראות מי שם.
פתחתי את הדלת באיטיות, וחייכתי, אבל עדיין לא נכנסתי לכיתה.
"שלום, אני תלמיד חדש של הכיתה…" אמרתי, ועדיין לא נכנסתי אל הכיתה, אמרתי זאת כאשר אני בחוץ והמורה מסתכלת עליי.
אבל אז כל התלמידים קמו ממקומותיהם כדי לראות מי התלמיד החדש, ונאלצתי לוותר על ההצגה הקטנה שלי.
"ג'סטין ביבר!!!" נשמעו צעקות, "כן, אני יודע מה השם שלי…" אמרתי קורץ.
אבל אז, כשכולם חזרו למקום, והכיתה הייתה יותר מסודרת, היה יותר קל להבחין בתלמידי הכיתה.
הבטתי בכולם, עד ש… אחת מהנערות שלא קמו להתנפל עליי, שישבה וגמרה את השיעורים שלה, הייתה – נלה.
"נ,נ,נ,נ,נ,נ,נ,נ,נ…." נתקעתי עם האות הזאת.
"מה אתה מנסה לומר?" שאלה אותי המורה.
"נ,נ,נ,נ,נ,נ,נ,נ,נ….!" אמרתי והצבעתי על נלה.
נלה קרצה לי.
"מה? נלה? איך אתה מכיר אותה?" שאלה אותי המורה.
"ראיון, שקר, סלנה, רעיון… בחיי כמה שזה מביך…" אמרתי בעצב.
"מה מביך, ג'סטין?" שאלה אותי נלה.
לא עניתי, רק הרכנתי את ראשי וחייכתי.
"שאתה הולך לבית ספר?." שאלה נלה.
"לא, אבל… מאיפה לי לדעת שאת תלמדי כאן…" אמרתי.
"סליחה? אתה זה שהסתובב מתחת לבית של חברה שלי…" אמרה נלה.
"אתם מכירים?" שאלה אותנו המורה.
"ברור!" ענינו לה שנינו כאילו אנו מכירים מזה שנים.
ליד נלה היה מקום ריק.
"מי יושב כאן?" שאלה המורה את נלה.
"תום." אמרה נלה.
"אז תודיעי לו שג'סטין ביבר לקח לו את המקום." אמרתי לה.
"הילד לא ביישן…" אמרה המורה מחייכת.
"עם הזמן אתם עוד תכירו אותי…" אמרתי.
התיישבתי על המושב הריק שהיה ליד נלה, המורה יצאה לסדר מעט עניינים "תתכונני," אמרתי לה, "יש לנו לבלות ביחד עד 16:00." הוספתי.
נלה גלגלה עיניים ואמרה: "אני מקווה שזה אומר שבקפיטריה תקבל אוכל נורמאלי ותיתן לי חלק ממנו."
"למה הכוונה ב-'אוכל נורמאלי'?" שאלתי אותה.
"עוף, פירות… אתה יודע, לא חזיר או לובסטר…" היא אמרה.
"למה כוונתך?" שאלתי.
"אני יהודיה." היא אמרה.