לפני 500 שנה…-פרק 6

התעוררתי לקול דפיקות צורמניות באמצע הלילה.
"מי זה?"
"אוי אהובה, תפתחי!!" צרח דמיאן מהעבר השני של הדלת.
"אתה שתוי?" פחדתי שיענה 'כן.'
"אבלין! תפתחי מיד! זאת פקודה, או שאני נכנס בכוח!" הוא איים ודפק שנית, יותר חזק, כדי לחזק את דבריו המוחשיים.
ניגשתי לדלת בהיסוס וסובבתי את הידית המוזהבת,
"כן?" שאלתי חלושות,
"אני אוהב אותך." הוא הצמיד את שפתיו לשלי בכוח ונישק אותי, לאט.
"דמיאן!" צרחתי, והדפתי אותו ממני. בכעס רב, עד שנדחף לקיר.
דחפתי אותו שוב, לעבר הדלת, וטרקתי אותה בפניו. פסעתי אל המיטה והתיישבתי עליה בתסכול.
"אוי דמיאן." לחשתי בעדינות.
"כן, אוי דמיאן." ענה קול אחר, מחוספס ועמוק.
קפצתי מהמיטה והבטתי במהירות לכיוון הקול המוכר. זעם גאה בי שהבטתי בדמות,
"דמיאן." סיננתי בין שיני.
"אני אוהב אותך! למה את לא יכולה להבין את זה?" צרח,
שפתי רעדו, ורציתי שינשק אותי שוב, "אתה החלפת אותי!", ניסיתי לזעום לעבר פניו היפות. המפוסלות, "בתוך יום? או יומיים??" זה לא היה זעם, מה שגאה בי, זה היה אבל. לב שנשבר. דמעות החלו זולגות על פני, "אני… — אוי דמיאן. למה? אתה, אתה–" השתתקתי, לא יכולתי להמשיך לדבר. גוש עבה חנק את גרוני והדמעות ביעבעו החוצה, שוטפות את כל פני, חונקות אותי. צרחתי מכאב, מכאב לב שבור, ויבבתי בלי סוף.
"אני כל כך מצטער." הוא אמר וחיבק אותי כל כך חזק ונישק את מצחי שוב ושוב, "אני כל כך אוהב אותך. על תלכי לי, לעולם." הוא לחש לתוך שפתי את המילה האחרונה, "אהובה." הוא נישק אותי שוב, ולחץ על אפי עם ידו בעדינות, "אני כל כך אוהב אותך, " לחש, "אהובה שלי."
"אני לא מאמין." אמר קול אחר,
דמיאן עצר והסתכל על הדלת, שם עמד פיטר.
פיטר נשען על הדלת וליחשש בזעם,
"רוצה שאהרוג אותו, אבלין?! את יודעת שאני מסוגלת, יפתי." הוא חשף את שיניו הלבנות ועיניו החלו לקבל גוון זהוב.
"לא!!" חפנתי את לחייו וטילטלתי אותו, "לא!! למה? פיטר, אוי." הוא לפת את מוטני והרים אותי על כתפיו. מתוך יאוש צרחתי, "פיטר!! תעזוב אותי!" איגרפתי את יידי והיכיתי את גבו בחוזקה, "פיטר!!" דמיאן ניסה לשוווא לעצור אותו, בעוד פיטר חושף ניבים לבנים. נהמה עמוקה התגלגלה החוצה מפיו של פיטר והוא דחף בחוזקה את דמיאן על הקיר משסע את כתפו בניבים שלו. פיטר יצא מהבית שלי בעודי צורחת,
"לא! פיטר, אני שונאת אותך!! אוי, דמיאן!", אימה אחזה בי, "תראה פיטר, תראה!!" חבטתי בו שוב בעודי ממשיכה לצרוח.
מעיל הציד שלי מחליק מכתפי ונופל על הקרקע,
"לא!! פיטר, תראה!!" קיוויתי שדימיאן יקח את המעיל ויציל אותי, מפיטר. פיטר שלי.
פיטר שאהבתי במשך שנים, בחשאי.
פיטר שלי, שעכשיו גורר אותי הרחק מהאהבת ליבי, דמיאן.
תחושה מוזרה הייתה לאהוב מישהו שהוא לא פיטר, אבל לא סתם תחושה, תחושה טובה.
שפתי התעגלו לחיוך מריר. הבנתי את האירוניה שבדבר.
'הנסיך מציל את הנסיכה מהחיה. אבל היא מתאהבת בחיה.'
אני לא התאהבתי בחיה, התאהבתי בנסיך.