לפני 500 שנה..- פרק 7

פיטר דחף אותי לביתו ונהם עלי, "ד-מ-י-א-ן-?" צעק בזעם, "ד-מ-י-א-ן-? בו בחרת? העדפת א-ו-ת-ו על פני??! על פני?"
"כן, פיטר. אני מעדיפה את דמיאן על פניך! תראה אותך, אתה נוהם עלי! היה ביננו משהו?!" צרחתי וחבטתי בחזו, "תגיד לי!! היה ביננו משהו?!"
הוא הביט בי בעצב, "כן, היה ביננו משהו."
"מה?! תמיד דחית אותי. ההזדמנות שלך חלפה, סניור!" חבטתי בו שוב בכוח רב יותר, "עכשיו תן לי ללכת." מילמלתי.
"לא." הוא אמר במהירות, "אני לא אתן לך ללכת. כי את א-ו-ה-ב-ת א-ו-ת-י-!" כעסתי עליו. הוא משלה את עצמו.
"לא פיטר. אני לא." אמרתי וסטרתי לפניו.
הוא צרח בזעם ועיניו השתנו לזהובות, ניבים ביצבצו משפתיו ושערות בלונדיניות כיסו חצי מפניו.
"א-ת א-ו-ה-ב-ת א-ו-ת-י-!-!-!" צרח ונשך את צווארי.
אני זוכרת שצרחתי. אני זוכרת שהכל נהיה שחור. אני זוכרת את דמעותיו.

~כעבור יממה~
"אח." מלמלתי שנגעתי בצאוורי.
'פיטר נשך אותי.'
זה כל מה שעבר לי בראש.
'פיטר נשך אותי.'
קמתי במהירות והרגשתי את הכאב צורב בעורקי.
"פיטר?!" צרחתי.
"כן.." חיפשתי אותו וקולו בקע מלמעלה, הוא הסתכל עלי מהתקרה והבעה של חרטה נחקקה על פניו,
"מה עשית לי?" שאלתי ופחד שטף את קולי הרועד,
"אבלין, אני כל כך מצטער.." הוא ירד מהתקרה ומולל את שיערי הג'ינג'י.
"מה עשית לי?!?!" צעקתי עליו,
"תחשבי חיובי. את תהיי כמוני, לנצח." מילותיו הדהדו באוזני. 'ל-נ-צ-ח.'
"מה?! אני אדם זאב?!?!" בכיתי,
"כן. יפתי, אתמול השתנת בפעם הראשונה." עכשיו הוא חייך.
זעם גאה בי, חבטתי בחזה שלו.
הבחנתי שציפורני חוקקות בו שריטות עמוקות, יש לי טפרים! פיטר צרח.
"מה עשית לי?!" צרחתי ובכיתי. סבל, יגון בקע מקולי.
"מ-ה ע-ש-י-ת ל-י-?" הדגשתי.
התחלתי לשרוט את פני וניבים בצבצו משפתי, נבהלתי וצרחה יצאה מפי,
"דמיאן!! תציל אותי!" יללתי מתוך פחד ובלבול,
"את עדיין מעדיפה אותו על פני?? את תראי, הוא יגלה מה את ויזרוק אותך!! יעיף אותך מביתו!"