לפני 500 שנה..- פרק 8

דחפתי את פיטר אחורנית ויצאתי החוצה, טיאדור עמד בחוץ.
טיפסתי על גבו של טיאדור ולחצתי את עקבי לתחתית בטנו, טיאדור פרץ בדהרה פרועה.
טיאדור שאט ביער הרחק מביתו של פיטר.

ראיתי את ביתי הקטן. משכתי במושכות של טיאדור, עוצרת אותו. ירדתי מגבו במהירות ופתחתי את הדלת לרווחה, דמיאן שכב על מיטתי ידיו מחסות על מצחו.
"דמיאן!" צרחתי וחיבקתי אותו, "התגעגעתי כל כך." דמיאן עטף אותי בזרעותיו ונשק לשפתי שוב ושוב.
"אהובה, אוי אהובה." לחש בין נשיקה לנשיקה.
התנתקנו בעדינות,
"איך ברחת?" שאל בעדינות. התחלתי לספר לו את כל הסיפור ; את הריב שלנו, את צעקותיו של פיטר, את הנשיכה, את היום למחרת ואת הבריחה שלי.
דמיאן בהה בי בעצב, "אז את שלו לנצח."
"לא! צריכים לרפא אותי." אמרתי בהחלטיות, "אני לא רוצה לחיות עם פיטר."
"אני יודע. אני אקח אותך לרוראן." דמיאן תפס את ידי והעלה אותי על טיאדור. הוא טיפס על אלכסנדר וצעק: " אחרי, אני לוקח אותך למישהו שירפא אותך." הוא לחץ את עקביו אל בטנו של אלכסנדר ודהרנו ביחד אל תוך העיר ומחוצה לה, רחוק מהיער, רחוק מהעיר ורחוק מביתי. דהרנו לתוך השממה.

***

הגענו לצריף רעוע בתוך יער שוקק חיים.
צביים וארנבות דילגו מתוך העצים, חיות רבות הסתובבו בתוך היער, הכל היה כל כך יפה.
"רוראן!!" צעק דמיאן ותוך כמה שניות הגיח מהצריף, נער, שרירי, שיערו בלונדיני וצבע עורו שחום, עינייו החומות בהו בי בסיפוק.
"היא אדם זאב. רואים את זה עליה, רצית שארפא אותה?" אמר בלי להתיק את עיניו ממני.
"כן." אמר דמיאן,
"חבל. מתאים לה מאוד. אולי תרצה שההפוך אותה ליצור אחר?" שאל בכמיהה,
"לא." אמר דמיאן במהירות,
"אתה בטוח? מה דעתה של האישה?" שאל שוב,
"בוא נדבר בפנים." אמר דמיאן, לא נתן לי לדבר כלל.
תקרותיו של הצריף היו גבוהות ועגולות. חלון קטן שפך אור מלעמלה.
לצריף היו שלוש קומות, גרם המדרגות היה חום כמו התקרות.
הרצפה השחורה בהקה ליד האח, שבער בנחישות. שטיח שכב ליד שולחן עץ. כמה רהיטים נוספים קישטו את הבית.
רוראן הוביל אותנו לקומה השלישית, מושיב אותנו על כיסאות עץ מתנדנדים. שידות מלאות בספרים בעלי כרכים עבים נצמדו לקירות, שולחן מלא מבחנות ונוזלים בצבעים שונים עמד בקצה אחד של החדר ובאמצע עמדה קדרה שחורה מלאה בנוזל אדום מבעבע.
רוראן שלף ספר בעל כריכה חומה ואותיות רקומות בצבע זהב קישטו אותו.
מעולם לא למדתי לקרוא, אמי לא חשבה שזה נחוץ לי.
הוא דיפדף בעמודים והעביר את אצבעו על משפטים כתובים בדיו אדומה.
"אה, הנה זה! דמיאן, לפני כמה זמן היא השתנתה?" רוראן הצביע אלי, "הבנתי שהיא שפחה, כי אתה לא נותן לה לדבר."
"אני לא שפחה!" צרחתי והצבעתי על דמיאן, "הטיפש לא נתן לי לדבר, כי, אני אדם זאב, וזה אומר שאני ש-ו-נ-ה."
הבעה חמוצה הופיעה על פניו של דמיאן, "היא צודקת." אמר והשפיל את מבטו.
"לפני כמה זמן השתנית?" שאל שנית רוראן, "ומה הוא שמך?"
"שמי הוא אבלין. אבלין בואנוס. השתניתי אתמול, מאוחר בערב."
"אה, את לא תוכלי לחזור לאדם רגיל. השתנית בירח מלא. אוכל להפוך אותך לדבר אחר. תבחרי. בספר אין את כל המידע." הוא הגיש לי ספר מלא בתמונות ופירושים.
'לעולם לא אחזור להיות אדם.' המחשבה בהקה בראשי ועצב הציף אותי.
דמיאן הקריא לי, " מוצץ דם- יצור המתקיים על דם. חיי לנצח, כוחות מוגבלים. מהיר יותר, חזק יותר, אכזרי, חסר נשמה. כוחותיו תלויים בכמות הדם ששתה." ליד המשפטים הייתה תמונה של יצור חיוור, בעל שיער שחור בהיר, ניבים מבצבצים מפיו ודם נוטף על פניו,
"אלף- דבר מופלא. כוחותיו גדולים, יופיו אדיר. יש יכולת להשתמש בקסמים בשפה העתיקה, שבה האלפים מדברים. האלפים גרים ביער דו- וולאדן. חושיהם מתגברים, למשל: חוש השמיעה, חוש הראייה, חוש הטעם, המוח מתפתח, הרפלקסים מגיבים מהר יותר, יכולת קרב מדהימה. סודותיהם גדולים. יכולת לתקשר עם חיות וקריאה מוחית." תמונה של בת אדם יפיפיה התנוססה מולי, שיערה השחור התנופף ברוח, אוזניה חדות בקצותיהם, שמלה ירוקה נצמדה לגופה החטוב, חגורה קשרה נדן חרב יפיפה, קשת ואשפת חצים ניתלו על גבה. היא נראתה אכזרית ויפה.
"אלף." אמרתי בלי לחשוב כלל.
"אני צריך להזהיר אותך.
תצטרכי לעבור ליער דו- וולאדן, לעבור הכשרה בידי האלפים. תגדלי דרקון, גופך יתעצב לפי רצונך ושאר דברים אחרים. שאפילו אני לא יודע." אמר רוראן בבהירות,
"תתחיל." ביקשתי.