מאושרת לרגע- פרק 7

פרק 7 – את באמת יפה

– מוֹרִין-
זחלתי אליה כשכל הגוף שלי כואב מהמכות והתיישבתי לידה, מביטה בה.
הסתכלתי על הכתם השחור. הכתם השחור שהיה במרכז הבטן שלה.
היא שכבה כשעיניה פקוחות וניראה היה שאת רגעיה האחרונים היא העבירה כשהסתכלה למעלה, על התקרה. פיה היה מלא בדם, גם צווארה קצת. ידייה נשמטו לצדדים וראשה הונח על הרצפה כך שכל שיערה היה מפוזר על הרצפה, והיה ספוג בדם.
משהו לא בסדר.
אני לא בוכה.
הסתכלתי על אמא שלי, אמא שלי שלפני רבע שעה צעדה לכיווני עם החיוך הכובש שלה, שרצתה לעזור לי בשיעורים, אבל בגלל רוצח לא יכלה, ולא תוכל עוד לעולם.
מבטי עבר אלי, לרגלי וידי שהיו מלאים בסימנים אדומים, חבורות סגולות וכחולות וחתכים ארוכים ועמוקים.
נו טוב, עוד צלקות על הידיים, ועוד חבורות לשלל שכבר יש על הרגלים.
קמתי בזהירות, נאחזת בשולחן הקטן במטבח וצועדת בצעדים כושלים וצולעים לעבר קו הטלפון שהיה מונח בסלון.
רק כשהתרוממתי מהרצפה, שמתי לב לשלולית הדם שבה ישבתי, שלולית הדם של אמא. רק אז, קלטתי את רמת האסון שנפל עלי.
הרי איך ילדה בת עשר יכולה להבין שאבא רצח את אמא?
בדיוק בנקודה הזאת, הבנתי ונשברתי.
דמעות עלו בעיני ושרפו עוד יותר כשירדו במורד לחיי והשאירו שובל מלוח ורטוב. הן לא הפסיקו, אבל גם צעדי לעבר קו הטלפון לא.
נעמדתי מולו, מחייגת את מספר המשטרה שנחקק בזכרוני, אחרי שלמדו אותנו בכיתה שבכל בעיה אנחנו יכולים לפנות אליהם.
צלצול אחד, ועוד אחד.
והדמעות לא מפסיקות.
"משטרה שלום." ענתה לי אישה בקול עליז, הקול היחיד אחרי שקט מתמשך.
"אבא שלי רצח את אמא שלי." אמרתי בקול רועד.
**

"את יודעת פנינה, אף פעם לא אהבתי את איך שאני ניראת." הסברתי והעברתי מבט על החדר הלבן כמו בכל פעם כשאני פה. "תמיד כשאני מסתכלת במראה אני רואה מישהי עם אין-ספור צלקות על הגוף. ומי ירצה מישהי כזאת?"
אבא שלי לא חסך עלי במשך ארבע שנים. מגיל שבע ועד עשר. הוא ידע בדיוק עם מה להרביץ לי כדי שהצלקות ישארו ולא יעזבו אותי במשך שנים.
זה היה עם חגורה, לפעמים שברי בקבוק הוודקה שלי ופעמים אחדות העז להעיף לי סטירה, לבעוט בי או לדחוף אותי. בדרך כלל זה היה מתחיל בזה שעשיתי משהו לא טוב, בעיניו. מה ידעתי בגיל שבע? או תשע? כלום.
לא ידעתי כלום. הייתי ילדה קטנה וטיפשה שרק מחכה לגדול ולעוף מהבית הזה.
אז הוא הצליף בי עם החגורה, פעם אחר פעם אחר פעם, עד שהיא הייתה ספוגה בדם. אני זוכרת את עצמי בוכה לכפות ידי בזמן שאני מתקפלת על הרצפה תחתיו. ורק כשהוא יצא מהחדר, רק אז, הרשתי לעצמי להרים את הראש, כי זה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות. לא יכולתי לזוז. הכאבים סגרו עלי, בדיוק כמו הפחד שהוא יכול בכל רגע לחזור ולעשות משהו גרוע הרבה יותר. אחרי כמה זמן אמא הייתה באה וסוחבת אותי למקלחת, ובדרך כלל כשקמתי תמיד הייתה שלולית מים על הרצפה, מהדמעות המרות שלי.
לא כעסתי על אמא, ידעתי שהיא לא אשמה. הרי היא לא התחתנה איתו. היא התחתנה עם מישהו אחר שלאט לאט עם השנים, השתייה התגברה עליו ונוצר מישהו אחר.
רע יותר, חזק יותר, שולט יותר.
היא פחדה בדיוק כמוני, ולא הייתה לשתינו דרך מוצא.
"את יפה מורין, את באמת יפה." פנינה הרימה את ראשה לשניה מהמחברת והסתכלה עלי.
מה היה יפה בי? נערה רגילה עם שיער זהוב, עיניים ירוקות שמעוטרות בקצת דבש ששנאתי, אם הייתי יכולה להוציא אותן מהגוף שלי, הייתי עושה זאת. מתחת לעין ימין הייתה לי נקודה חן ובלחי שמאל גומה קטנטה. ידיים פשוטות שכל סנטימטר יש צלקת חדשה, וכך גם ברגליים, רק שבמקום צלקות, שם יש חבורות ירוקות וסגולות.
בלי ביטחון, בלי שמחת חיים, בלי נשמה.
התיאור המדוייק שלי.
הנהנתי בשקט והסתכלתי על פנינה, בתוכי ידעתי שלא משנה מה יאמרו לי, לא יוכלו להחזיר את הביטחון שאבד עם השנים.
'את אפס, את כלום.' המילים שלו התדהדו לי בראש.
אחרי שבכל פעם הוא היה אומר לי את זה, המילים האלו נכנסו לי טוב לראש, ולא יכלו לצאת ממנו. התרגלתי למילים האלו, בדיוק כמו שהתרגלתי למכות שלו. והסימנים שייש לי על הגוף ובפנים, בנפש, הם לא יכלו להיעלם לעולם. לא משנה כמה אני אנסה.
בגלל זה יש לי תמונה ברורה בראש, אני עסוקה בכל יום מחדש בהוכחה שלי כלפיו. ההוכחה לזה שאני לא אפס, אני לא כלום. אני מישהי, אני בן-אדם, בדיוק כמו כל אחד או אחת בעולם הזה. אני לא נותנת לעצמי להיכשל, בכלום, כל דבר שאני מתחילה- אני גם מסיימת. אני אלמד ואוציא רק מאיות במבחנים, כי לזה אני שואפת. אני אסיים תיכון בהצטיינות, גם צבא וגם אוניברסיטה, כמו כל פרק חדש שיגיע בחיי. אני דובקת בתוכנית שלי להצליח בחיים האלה, כי אני רוצה להוכיח לו, ובעיקר לעצמי, שאני מישהי שונה לגמרי ממה שהחדיר לי למוח.
"לפגישה הבאה אני רוצה שתביאי לי תמונה שלך ושל אמא שלך, אני רוצה שתכתבי מאחורי התמונה את כל התכונות שהיו לה, גם טובות וגם פחות. זה צעד קטן כדי שתוכלי לדבר עליה בלי חשש." פנינה אמרה והסתכלה בעיני, כאילו מחכה לאישור.
"אין בעיה." אישרתי וקמתי מהכורסא השחורה.
יצאתי מהקליניקה של פנינה כשהתיק השחור תלוי על כתפי, ידעתי שאודל או שיר מחכים לי בחוץ ואני צריכה למהר. אז הלכתי בצעדים קטנים אבל מהירים, עד שהגעתי לחנייה וראיתי את הרכב הלבן של שיר חונה שם.
"מה קורה?" שאלתי בזמן שפתחתי את הדלת ונכנסתי לשבת לידה.
"בסדר." היא חייכה אלי והתניעה את הרכב.
הגענו לבית אחרי עשר דקות של דיבורים על הפגישה של עם פנינה, ועל המשימה שהיא הביאה לי לעשות לקראת הפגישה הבאה.
הגעתי לחדר שלי וסגרתי מאחורי את הדלת, צנחתי על המיטה שלי והסתובבתי כשפני תחובות בתוך הכרית. דמעות הרטיבו את כולה.

– אֵלִידּוֹר-
קמתי בשבע לשם שינוי, שמתי חולצת בית ספר וג'ינס, נעלתי נעליים, קצת בושם וירדתי למטבח.
אוריאן ישבה בסלון ואכלה את הדגנים הדוחים שלה, כמו כל בוקר, רק שהפעם היא שרה, אם אפשר לקרוא לצרחות שלה שירה.
"אוריאן אם את לא מפסיקה לצעוק, אני שובר משהו." צעקתי בזמן שפתחתי את המקרר ולקחתי את בקבוק השוקו בידיי.
פתחתי אותו ושתיתי מהפיה.
"זה ניקרא שירה, אידיוט." היא סיננה ואז המשיכה.
"אה… אז ככה קוראים היום לצרחות של חתול מתפגר."
"עוד מעט ואתרסק בשקט שיבוא," היא צעקה כשהיא עדיין בטוחה שזה נקרא לשיר, ובסוף המשפט ניסתה לסלסל.
אבל רק ניסתה. "מקווה שטוב לך, טוב לך איתו."
"דיי! סעמק." התעצבנתי וזרקתי עליה את הבקבוק של השוקו.
הבקבוק נפל לה על הרגל והיא התחילה להשתולל, צחקתי והתחמקתי החוצה כשהיא צועקת שהיא תהרוג אותי אם היא רק תמצא אותי.
פז חיכה לי מחוץ לבית, ברכב שלו, שניסע כבר לתיכון.
ידעתי שככל שהזמן עובר, אני מאבד את עצמי ולא יודע על מה המורות מדברות ואני נכשל עוד יותר, מה שאומר שהייתי חייב עזרה ממישהו, או מישהי.
שעל המישהי דווקא חשבתי הרבה, וניראה לי היום אני אעז לדבר איתה. בתחנה היא ניראתה עצבנית, וכשדיברתי איתה ראיתי פחד בעיניים שלה, כאילו עשיתי לה משהו או שמשהו עובר עליה. אז אני חייב לנסות לדבר איתה עוד הפעם, ולהבהיר לה שאני לא בן אדם מפחיד, לא רוצה שמישהו יחשוב שזה ככה, אני מאיים, אבל זה שני דברים אחרים. ביררתי עם שירי, שהושיבו אותי לידה ביום הראשון, טוב… אני חושב שקוראים לה ככה, בקיצור, הבנתי שהיא הילדה הכי גאונה בכיתה המתפוררת הזאת, אז על הדרך אני גם אשאל אותה אם היא רוצה לעזור למישהו שבלי עזרה הולך לגמור ברחוב, כניראה.
חייכתי, עוד מהצעקות של אוריאן ונכנסתי לרכב של פז, והוא התחיל לנסוע.
"מה אתה ככה שמח מהחיים?" פז שאל כשסגר את המוזיקה שקדחה לי חור במוח.
"עצבנתי את האחות בת השנתיים שלי." חייכתי חיוך שמראה גאווה.
"היא בת שש-עשרה, אם לא שמת לב שעברו ארבע-עשרה שנה." הוא צחק.
"יש לה התנהגות של מישהי בת שנתיים, אז מבחינתי לא עברה שנייה."
כשהגענו לבית ספר, יצאנו שנינו מהרכב של פז ונכנסו לתוכו, בדרך מדליקים סיגריית בוקר ומעבירים מבט על הבנות, בודקים את הסחורה שדווקא הייתה יותר מבסדר.
הצלצול המסריח התנגן וכולם רצו לכיתות, סיימתי את הסיגריה שלי ברגוע ונכנסתי לשיעור, ראיתי את הילדה ההיא יושבת בסוף הכיתה, מדברת עם מישהי שישבה שולחן לפניה. פז נכנס אחרי ועקף אותי, הלך למקום שלו, לידה.
אז עקפתי אותו בחזרה בהליכה קצת יותר מהירה והתיישבה לידה, אם לא עכשיו, לעולם לא.
לשניהם היה פרצוף כאילו הגעתי ממאדים, אבל בדיוק מורה שלא הכרתי נכנסה לכיתה ואמרה לכולם לשבת במקום, מלכה.
שמתי ידיים מאחורי הראש והתנדנדתי על הכיסא, בחיי כיף לשבת בסוף הכיתה. לראות מה כולם עושים, ואיך המורות המטומטמות לא שמות לב.
אבל אז הסתובב אלי פרצוף אחד מוכר, זאת שיושבת לידי ונעצה בי מבט.
"מה?" משכתי בכתפיי.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה והניחה את ראשה על ידה.
וואלה, מה אני רוצה?