מאחוריי המיקרופון | 1(שקד)

אני מזהה אותה. מהעיניים עד לשיער.
זה מטריף אותי. להתחמק זה בלתי אפשרי במדינה הזו.
אני מסנן קללות בשקט ומתיישב על כיסא מעור מזוייף. כיסא בק אדום.
אני נושם עמוק ונועץ מבט בה. היא יושבת עם מחברת ועיפרון ומבטה תקוע בתקרה. אני מגחך. טיפשה.
הדלת נפתחת בחריקה קטנה ומיותרת.
"מי זאת?" אני שואל ולא טורח להניד עפעף. הוא מגמגם קצת ואז מכחכח בגרון.
"כותבת שירים." הוא עונה בפשטות הכי כבדה ששמעתי אי פעם. אני מגחך. ההשפעה שלי על אנשים ענקית. אני מרוצה מעצמי.
"מקליטים או שאתה מעדיף שאירקב פה קודם?" אני מסנן בארס. הוא מסתכל עליי ומיד אחר כך מכניס אותי לחדר ההקלטות. אני מסתכל על האוזניות הגדולות ומניח אותן על האוזניים. המילים פשוט זורמות לי מהפה. אני מרוצה מעצמי , אף יותר ממקודם.
אני יוצא. הוא מסמן לי שההקלטה המזויינת מוכנה. אני יוצא בלי להחליף מילה. השאר ל'קסם' שלו.
קול עדין מציף את המסדרון. רך, נעים.
מוכר.
מה הטיפשה הזו עושה הפעם?