מאחוריי המיקרופון | 5(שקדוש)

אני מסתכלת עליו. הוא מסקרן ומטריף אותי באותה נשימה.
מה לעזאזל הוא רוצה?!
אני מחליטה לשתוק ולחכות שידבר, אבל זה לא בא בקלות.
"מה קורה?" אני שואלת אותו. הוא מעיף מבט אליי וממהר להוריד אותו. אני מתקרבת ומצמידה את האוזן לחזה שלו. הפעימות שלו מאיצות.
אני יודעת, זו הפעולה הכי לא צפויה שיש.
אבל…
הוא עוטף אותי עם הידיים החמימות ושריריות שלו.
"שמעי, את זייפנית והכל." הוא מתחיל ומחליט לקטוע את עצמו. אני מגחכת.
"היית מת שאהיה זייפנית" אני עונה. הוא מחייך. מרגישים את זה. הריח שלו מדהים. החום שלו מדהים…
"זייפנית…" הוא מלטף את ראשי. אני מנסה לסנן 'תעזוב אותי' שקט, אבל התחושה מונעת ממני.
"שתוק." אני פולטת בשקט וקוברת את הפנים בחזיהו.
השקט.
הרעש של העיר.
האורות שלה.
הספסל הישן והמתקלף.
תומר.
"את יודעת מה חסר?" הוא שואל. החזה שלו עולה ויורד.
"אממ…?" אני שואלת. הוא מרים את ראשי מהסנטר.
העיניים שלו.
וואו.
הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי.
אני מוקסמת.
מה שמוזר לי,
הוא שקשה לי להבין למה…