מבריחה את הדממה- חלק שלישי (מוקדש לרוז- אנונימיT)

מבריחה את הדממה- חלק שלישי

את השקט שלפני הסערה אף אחד לא ימנע, גם לא קרקור בטנה העז של ויקטוריה. המבוכה השתלטה עליה. רק לפני שניות מספר עמדה על יד משפחתה, האנשים הכי קרובים אליה ובין רגע נלקחה בידי הגורל הזר והמר אל הלא נודע. הכרכרה התנודדה מצד לצד וניכר היה כי עברו עתה על מדרון אבנים גדולות. ויקטוריה קיוותה כי מישהו מבין שלושת הגברים, אלפרד בעלה המיועד, ג'ון בעל עיני האמרלד ואביהם, יאמר דבר מה ויבריח את הדממה המחניקה.
"מתי מגיעים?" ניסתה באומץ יחסי. אבי הבנים הביט בה בחיוך, בוחן את כלת בנו מקרוב מבלי להוציא הגה מפיו כמהופנט מהנראה. סומק קל עלה בלחייה ומבטה הופנה אל אלפרד אשר ישב בקרבתה. למרב הפתעתה הגבר הצעיר נרדם והותיר אותה מסוקרנת לגבי האחד היחיד שנותר- ג'ון.
"אולי תספר לי אודות ביתכם?" ניסתה למצוא קצה חוט לשיחה מרנינת מצב רוח. עיניה השקופות של ויקטוריה הביטו מספר שניות על פניו של ג'ון כמקוות שיסתובב, אך כאשר הבינה כי הקשר ביניהם נועד להיכשל, נשמטו עיניה אל כפפות המשי הוורודות ברצון עז לפשוטם. "ככל שאר הבתים, אך גם שונה מהם. גינתו די מטופחת וניתן למצוא שלוות נפש על יד מזרקת החצר. במרחק מטרים ספורים משער האחוזה נמצא היער ושם- ביתי האמיתי." אמר ג'ון בחום בעת מבט עיניו הירוקות הפראיות נח על שלה. צמרמורת מעיקה טיפסה בכל גופה וויקטוריה החלה להתחרט על שביקשה שידבר.
"את עוד תאהבי את המקום," חייך אליה את חיוכו הממיס והסתקרן מחדש ממראות נוף חלון הכרכרה. 'לא, תמשיך להסתכל עלי,' רצתה לומר אך לא הצליחה. שום קול לא צלח למצוא את דרך היציאה מגרונה והיא העדיפה להניח כי הסיבה לכך היא בשל התרגשותה ממקום מגורה החדש. זאת חייבת להיות הסיבה לכך.

המשך הנסיעה עבר בשתיקה מפני שכל נוסעי המרכבה נמנמו בשעתו וכך גם ויקטוריה. הכרכרה עצרה, פרסות הסוס רקעו בעקביות עד שפסקו והדלת נפתחה. אלפרד קיפץ משנתו בבהלה אל אדמת האחוזה בעודו מושיט יד חזקה אל ויקטוריה בכדי לעזרה בירידתה בג'נטלמניות. ויקטוריה ירדה מהכרכרה בחן רב, טפחה קלות על שמלתה, הישירה מבט, זקפה גב והחלה לפסוע באטיות אל עבר השער.
מעולם לא ראתה בית שכזה, גודלו עצום כארמון ממלכתי, חצרו כל כך מטופחת ופורחת, מלא בפסלי קופידון שבורים באופן מרשים והיה נדמה ולו לרגע כי "ענן קשת בענן" מתעופף מעל אחוזתם. האם ה"לא נודע" הינו גן עדן שלה?
"אה," אמרה כשנזכרה, "המזוודות שלי," הסתובבה לאחור ונתקלה באלפרד.
"אל תדאגי, בטיפול," אמר לה בחיוך לבבי.
"זה בסדר אני יכולה לקחת אותן איתי,"
"גברת אינה אמורה לסחוב מזוודות. ג'ון, אכפת לך?" אמר בקפידה ושאל את אחיו בביטחון לקבל מענה חיובי.
"כמובן אחי," השיב ג'ון ממרחק קצר.
ויקטוריה התקשתה להתנתק ממראהו תופס את מזוודותיה המעטות ומשליך את חציין כעלה נידף ברוח אל ידו השנייה. "אחריי," אלפרד אחז במרפקה והובילה אל פנים הבית.
אומנת ביתם של הגברים, מרתה, חיכתה במסירות בכדי להדריך ולסייע לנערה הצעירה להתמצא באחוזה. "שלום לך גברתי," אמרה מרתה בהתרגשות ולפתה אותה בשני זרועותיה. "שלום לך מרתי," צחקקה ויקטוריה מהחום הרב אשר הופגן כלפיה. "תרגישי בבית," קרצה מרתה לנערה ומיהרה למטבח המרכזי על מנת להכין את התה היומי של בעלי הבית בנוסף לויקטוריה.
ג'ון ואביהם נכנסו מיד אחריהם. שתיקה מביכה שררה בין הרביעייה עד שהבינה כי כולם מביטים בה בהמתנה לתגובתה. "הבית יפיפיה!" לבסוף אמרה וגררה את שולי שמלתה על דופן רצפת עץ האחוזה עד שהתיישבה באחת מספות העור.
"אלפרד, תהיה גבר ותעשה לעלמה הנאווה סיור בבית," הציע ריצ'רד כפקודה לבנו. "בחפץ לב," ענה והמתין עד שויקטוריה התרוממה על רגליה העדינות. מבטה נדד שמאלה, אל ג'ון אשר בחן אותם מהצד כזוג. היא לא ידעה מדוע, אבל משהו בתוכה כמה לקרבתו של ג'ון, אך הדבר היחיד אשר יכלה לעשות הוא לעזבו לנפשו ולצעוד אחר אלפרד. הרי, אם ג'ון לא היה מוותר עליה בתור אישה מיועדת הוא היה זה שמלווה אותה בכל רחבי הבית. השאלה עדיין ריחפה מעל ראשה, מדוע שינה את דעתו?

לאחר שלוש שעות של סיור ביתי, ויקטוריה סוף-סוף העזה לבקש הפסקה קצרה למען מנוחתה האישית בחדרה הפרטי. "המשיכי במסדרון ישר, שמאלה למסדרון אחר ואז פתחי את הדלת הימנית האחרונה," מרתה הדריכה אותה לחדרה. "ואל תשכחי, בערב אנו עורכים סעודה!" הוסיפה אומנת הבית.
על פי דברי אלפרד, מזוודותיה כבר מונחות על יד מיטתה המוצעת, כך שלויקטוריה נותר רק לחלוץ את נעליה, לפשוט את שמלתה כך שתיוותר בבגדיה התחתונים בלבד ולקפוץ אל מיטתה הקרה.
צעדי נעלי העקב של ויקטוריה רעמו בכל הבית והיא מיהרה לעצרם בכדי לצלוח לנוח אחרי הכל, לצלול בחזרה אל עבר עולם החלומות, לאטום את מחשבותיה מהעולם הזר והמיוחד אליו חדרה ולהיעלם כדוב הישן את שנתו החורפית.
"ישר, ימינה, שמאלה," שיננה לעצמה בתקווה כי לא התבלבלה בסדר הפניות. מאז ומעולם ויקטוריה לא הייתה מומחית בכיוון ובמציאת מקומות חדשים ודרכים משורטטות. לכן, נאלצה להסתפק אך ורק בזיכרונה שגם ככה נפגע עתה בשל התרגשותה מהמצב החדש המערפל את חושיה.
לבסוף, העלמה נעמדה אל מול הדלת ובחיוך מסופק פתחה אותה.
הרגעים הבאים היו המפתיעים מכל. ג'ון ללא חולצה, דבר אשר הבליט את שרירי גופו החטוב, עמד באמצעו של החדר כשהוא מכפתר את מכנסיו.
"ויקטוריה, איזו הפתעה, צריכה משהו?" שאל והתקרב אליה בחיוך מתגרה.
ויקטוריה נלחמה בעצמה, 'תישארי שכולה', סגרה את פיה, שילבה את ידיה וניסתה להתרכז בעיניו המוכרות ולא בגופו המזמין.
"זה, זה החדר שלי." אמרה בגמגום קל, "מרתה כיוונה אותי לכאן. ישר, ימינה ואז שמאלה."
"לא," צחק בצחוקו המהפנט, "היא כנראה התכוונה, ישר במסדרון, שמאלה וימינה דלת אחרונה,"
"יכול להיות," הסמיקה ויקטוריה קלות וליטפה את בד כפפותיה. "סליחה על ההפרעה," התכוונה לצאת אך ידו של ג'ון עצרה בעדה.
"תתני לי להציץ בידך?" שאל ברוך וויקטוריה חשה תחושת דז'ה-וו מסוימת ומיד נזכרה כי הוא שאל אותה את אותה השאלה כאשר היו ילדים קטנים.
ויקטוריה לא התלבטה הרבה לפני שענתה, "עוד מוקדם מידי שתגלה הכל לגבי," ובחיוך גאה עזבה את החדר.
איך תוכל עתה להירדם כשליבה הומה כלב סוס אחרי מנוסה?