מבריחה את הדממה – חלק שני

מבריחה את הדממה- חלק שני

פעמוני הכרכרה המשיכו לצלצל בעת התקרבותם של שלושת הגברים אל הנערה. וויקטוריה שלחה מבט מובך לאחור, אל משפחתה ולאחר מכן התמקדה חזרה במטרה. כל שיכלה לחשוב עליו היו עיניו הירוקות של הגבר השמאלי ביותר, עיניים כל כך מוכרות, מהיכן?
זהו. שלושת האדונים עמדו במרחק מטר ממנה, קרובים כל כך. לב הנערה פעם בחוזקה, חוסר הוודאות שיגע אותה והאיץ את זרימת דמה בגופה הענוג והרועד.
"שלום לכם," קולה הדק פילח את הדממה.
שני זוגות עיניים סקרו אותה מכף רגלה ועד ראשה ורק זוג עיני האמרלד הביט אל האופק, אל המרחקים, למקום אחר רחוק כל כך ממנה.
"שלום לך עלמתי, כפי שאת רואה אני הוא בעלך המיועד," אמר אביהם של הנערים, המבוגר מבין שלושת הגברים. הלם אחז בה. לא יכול להיות. איך תוכל להינשא למישהו כל כך מבוגר? כל כך זקן? איך הוריה יכלו להסכים לכך? מדוע הם כל כך שונאים אותה?
"כמובן שאני צוחק עלמתי, אל תהיי כל כך רצינית," צחקק לעצמו וקרץ קלות אל כיוונה של וויקטוריה.
אנחת רווחה נפלטה מפיה הקט וחיוך קל עלה בשפתיה. עיניה ניצתו מחדש בספק מהול בתקווה.
כפי שהיה נהוג לעשות, וויקטוריה הושיטה את כף ידה הבהירה ונעימת המגע המכוסה בכפפה עשירת בד בצבע ורוד עתיק בכדי לאפשר לאדון לכבד אותה בנשיקת ברכת שלום. לאחר שהחזירה את ידה למקומה הראוי עיניה שוטטו אל הגבר המסתורי וכאשר הבינה כי הוא עדיין לא מעוניין מספיק בכדי להביט בה אמרה, "אני משערת שאתה הוא בעלי, הלוא כן?" בעודה פונה אל הגבר המרכזי, כהה העיניים, "הגבר האידאלי".
חיוך מאיר פנים עלה בשפתיו והוא לא חיכה יותר מידי בכדי לענות לה, "כמובן שכן. אני מתפלא שהצלחת לנחש,"
וויקטוריה צחקקה בקול רם מידי כך שכל מי שהיה נוכח על ידה הביט בה וכמו כן, גם עיני האמרלד. אותן עיניים אשר העירו זיכרון ילדות ישן שהתחבא עמוק בתוך תודעתה.

שוב הפעמונים. שוב הדממה המביכה. שוב שלושת הגברים, אך הפעם בגירסא הצעירה שלהם. האדון הצעיר התקרב אל חדר העבודה של אביה בו חיכו הוריה, וויקטוריה ניסתה להציץ אך הדלת נסגרה בפניה. מה קורה? מיהו האיש הזר?
עתה דלת הבית נפתחה ויחד עם אומנת ביתה, לואיזה, נכנסו שני ילדים קטנים בסביבות גילה של וויקטוריה. מלבד גילם וגובהם השווה, שניהם היו שונים אחד מן השני כשלג ואש.
הראשון מביניהם עמד בכניסה לבית, התבייש להיכנס פנימה, חיבק את זרועותיו הארוכות כשהוא בוחר עדיין לא לפשוט את גלימתו. עיניו הכהות התמקדו באש האח ושיערו הכהה הסתיר את אוזניו. וויקטוריה יכלה לראות את תווי פניו המושלמים, דבר שלא כל ילדה בגילה הייתה מבחינה בו. אך בשל קריאת ספריה הרבים, וויקטוריה כבר זכתה לדמיין לעצמה את דמות הגבר המושלם וכך הוא נראה, כך קיוותה שהנסיך על הסוס הלבן שלה יראה. חבל שהוא לא מביט בי, חשבה לעצמה בחיוך מובך. אך עם כל הטוב בילד הראשון, ברגע שוויקטוריה החליטה להתקרב אליו משהו עצר בעדה. הילד השני.
הוא עזב את פתח הבית ועמד עתה על יד החלון, מתבונן בשלג הצחור והטהור הנשמט על שמיכת הקרח הלבנה שעטפה את חצר ביתה של וויקטוריה. גלימתו כבר הייתה מונחת על ספת הבית וידיו היו שקועות בכיסי מכנסיו בכדי לא להתקרר יתר על המידה. תלתליו הכהים כיסו את מצחו וויקטוריה התקרבה אל דמותו בכדי לראות את פניו. מבט עיניו הועבר אליה מיד לאחר צעדה לקראתו אשר השמיע צליל נקישה על רצפת העץ. עיניים מדהימות בצבען ננעצו בה, ירוק זוהר כאבן החן אמרלד. הוא היה יפה תואר.
"מי אתם?" התקרבה אליו כמהופנטת. "אני ג'ון וזהו אלפרד," אמר בקולו העמוק. אלפרד הציץ בה למשך שנייה, אך בשל רעד גופו מהקור העז מחוץ לבית חזר להביט באח המחמם.
"שלום ג'ון, אני וויקטוריה," הילדה מלמלה בשקט. "מה מעשיכם כאן בביתי?" שאלה חרישית לאחר שלא הגיב לניסיון ההתחברות שלה אתו. "אני לא יודע," השיב. שוב הדממה. מה עוד תוכל לשאול אותו?
"תוכלי להראות לי את ידך?" שאל אותה בקול בטוח, מתקרב. "כ…כן," גמגמה קלות והושיטה לו את ידה. ידו הקטנה אחזה בידה, חיממה אותה, העבירה זרם חשמלי מטלטל בגופה.
"לשם מה אתה צריך את ידי?" שאלה בשקט. "היד היא קורות חייו של האדם," ענה ובתגובה לכך עיניה זהרו, הוא סקרן אותה. "למה אתה מתכוון?" רצתה לדעת עוד. "לפי מה שאני רואה, עדיין לא הספקת הרבה בחיים שלך," אמר בחיוך. "אני בת שמונה, ברור שלא הספקתי הרבה בחיים שלי," צחקה כמחכה לתשובתו. "את צודקת, יש לך עוד הרבה זמן."
"אבל…בעתיד, איך אדע לבדוק את קורות חיי לפי היד שלי?" שאלה בעניין רב בעוד ידה עדיין מונחת על ידו. "אל תדאגי, אני אראה לך," חייך אליה. "למה אתה חושב שעדיין נכיר אחד את השנייה?" שאלה כשתקווה קלושה ניכרת בקולה. "אני אמצא אותך."
"ילדים?" וויקטוריה שמעה את קולה המתוק והמוכר של אימה. ידי הילדים התנתקו וכל אחד מהם הלך להורה שלו בנוסף לאלפרד שסוף-סוף התנתק מבהייתו באח. "אימא, אבא, מי אלה?" שאלה הילדה הקטנה את הוריה. גברת פאבלו, אימא, הביטה בוויקטוריה ובג'ון הקטנים ואמרה, "הם יהיו יפים ביחד," ושני הגברים לצידה הנהנו בשביעות רצון.

בעבר, וויקטוריה לא הבינה את משמעות הדבר, אך עכשיו היא יכלה לנחש למה התכוונה אימה. באותו היום, הוריה שידכו אותה לג'ון בהסכמת אביו. ג'ון היה אמור להיות בעלה.
הוא וויתר עליה למען אחיו, למה? למה הוא שינה את דעתו?
מבטו המוכר והחמים סוף-סוף בחן את פניה העדינות, עיני האמרלד שלו זרחו. הוא זוכר אותה.