מובייל | 7(אביוש)

חודש עבר מאז שעזבתי אותה על מיטת בית המלון, לא יכולתי להרשות לעצמי מוטל מסריח, או להפסיק לחשוב עליה.
צ'ארלי גוסס, ופה מתחיל העסק להידפק.
למה?
כי במקום לחשוב על אחי הקטן, אני חושב על הצרכים המזויינים והאידיוטיים שלי.
אני דופק את הראש בקיר ולוקח שלוק מהבירה בפחית, שבשביל שתצא מהמכונה נדרשו מספר חבטות הגונות.
אני מסנן מספר קללות ונזרק על כיסא המתכת שגררתי מהמסדרון בארבע לפנות בוקר.
רוב האנשים היו קוראים לזה אקט פסיכופתי, מבחינתי זו סיבה נוספת לסנן קללות לכל עבר. המוח המזויין שלי לא מתפקד. אלוהים.
פאק, אני חייב סיגריה.
אני מסתכל על צ'ארלי. מחוסר הכרה בפינת החדר. אני מכחכח בגרון ומשעין את הראש אחורה, עד שאני יכול לשמוע את הצוואר מוציא קנאקים.
אני מרים את הראש ולוקח עוד כמה שלוקים מהפחית המזויינת. השלוקים האחרונים, ליתר דיוק.
"טום? טום סוייר?" הדלת נפתחת קצת, ורגל נשית ומקומטת הנועלת נעלי עקב עוצרת אותה מלהיסגר.
"אחיו של צ'ארלי סוייר, כן?" היא ממהרת לשאול. אני גונח מסיבה לא מוסברת ומסתכל לעברה, מצמצם את המבט.
"צ'ארלי ייכנס לניתוח בקרוב… נצטרך אישור מקרוב משפחה שמישהו אכן כאן לכל אורכו…" היא מתחילה לברבר אבל אני כבר מזמן לא שומע. היא פותחת את הדלת לרווחה. אני בוחן אותה מלמטה, למעלה ובסופו של דבר אני חוטף את הטופס עם הלוח וחותם עליו במהירות. היא מחייכת חיוך צהוב למדיי.
אני נזכר בחיוך שלה… של אביה.
אני שם לב להתנהגות המטומטמת ומועך את פחית הבירה הריקה באגרופי הנקפץ.
היא מכחכחת בגרונה וממהרת להסתלק.
אני צוחק. מזכיר לעצמי את הגאון הרשע מהסדרות המצויירות שראיתי עם צ'ארלי, לפניי המחלה. אני מרצין פנים ושוקע במחשבות.
חצי שעה עוברת. הם לוקחים את צ'ארלי לחדר הניתוח.
אני לא מלווה אותו יותר מלסף החדר. מעבר לכך זה סתם יגרום לתחושות מפגרות ובלתי רצוניות להקפיא את האדישות שאני רגיל אליה.
חמש דקות חולפות. אני יוצא ובועט במכונת המשקאות. שתי בירות במחיר של אחת… עובד בשבילי. אני שולף את חפיסת הסיגריות ויוצא לעשן, דבר שאני צמא אליו במשך היממה האחרונה.
אני שואף פנימה את עשן הסיגריה ומיד לאחר מכן לוקח שלוק של בירה. אני מרגיש אצבעות עדינות ודקיקות נוגעות בכתפי, דבר שאני מחליט להתעלם ממנו.
אחת הטעויות של חיי.
"טום." הקול שלה. רועד, אבל שם. אני לא טורח להפנות את המבט. שלא תפתח ציפיות, הרסתי לה מספיק. הרסתי לעצמי מספיק.
"טום!" היא מגבירה את קולה. אני שואף פנימה מעשן הסיגריה ומשעין את ראשי אחורנית.
"אני בהיריון, טום, אני בהיריון…" היא מתחילה ברעד ונשברת לקראת סוף המשפט.
לוקח לי כמה דקות לעכל.
מה לעזאזל?!
פאק!