מובייל | 8(אביוש, אחרון)

"בסדר, אני מאשר הפלה." טום אומר. המבט של השוק שעל פניו בלתי נמנע, ככה גם הפחיות שהחליקו, אחת פתוחה שמתפזרת לכל מקום והשנייה סגורה שמתגלגלת למטה.
הסיגריה שלו איננה. גם היא בטח נפלה לו.
"אני לא עושה הפלה, טום" הקול שלי רועד. עד עכשיו הוא השתדל להתעלם, אבל עכשיו…..
הוא מסתכל עליי. המבט שלו חסר אונים. קשה לו.
אני משפילה את המבט. הוא דורך על הפחית שכל הבירה שבתוכה הרטיבה את הריצוף הסטרילי, כמה שאפשר מחוץ לבית החולים.
"אז אני לא רוצה לשמוע עליו" הוא מסנן בארסיות. אני מסתכלת עליו. אני לא יודעת מאיפה הביטחון והאומץ באו, אבל אני מוצאת את עצמי על שתיי הרגליים.
"זו אחריות שלך! ושלי! זו אחריות שלנו, וגם אם אנחנו בקושי-" אני נקטעת. הוא מחזיק את הראש ומניד. הוא מסתכל עליי. הוא רותח מזעם.
"אני מצטער, אביה. אני מצטער, אבל את, אני ואת, אנחנו… זה היה סטוץ חד פעמי! אני בטוח שכבר הבנת! אח שלי גוסס. גוסס! אין לי זמן לאחריות על קריעת קונדום!" הוא נשבר. התפרצות עצבים. הוא נכנס פנימה ונעלם בין האחיות שמתרוצצות בבית החולים.
אני נופלת.
בא לי לקבור את עצמי.
ללכת לישון ופשוט… לא להתעורר.
הכאב אוכל אותי מבפנים. הוא צודק. הוא צודק.
אני עוצרת מהדמעות לרדת.
אני דורכת על הפחית, וחוזרת לחיי.
לא ראיתי אותו מאז.
שישה חודשים בהם מנעתי מעצמי ללכת למקום היחיד שגרם לי להרגיש ביחד. בשביל האדם היחיד. בשביל אחי.
שישה חודשים בערך. 25 שבועות, שישה חודשים ושבוע.
ילדתי לפניי הזמן. הגענו לכדיי סיבוכים, והתינוקת שניצלה למזלה נכנסה לתוך אינקובטור.
אז ראיתי אותו. מונשמת, מטושטשת, אבל הוא היה שם. בחוץ. ועישן.
הוא היה אדיש. קר. כאילו הייתי איזו זרה.
זה כאב. כאב… אבל לא השתווה ללחץ של הלידה.
לקחו שלושה ימים עד שבאמת יכולתי לקום, וללכת. לראות את הבת המקסימה שלי.
אז צלעתי קצת, ובעזרת אחות… סוף סוף יצאתי מהחדר החנוק. המשעמם.
"טומי, טומי, הילדה ממקודם!" ראיתי אותו. אחיו הקטן, והכימותרפיה מחוברת לידו וזורמת לוורידיו באופן חלק.
חיוך קטן התעקל לשפתיי, וכך גם לשפתיי טומי. אבא שלה.
אני מבחינה ביד העבה והחמימה שלו נאחזת באצבע על ידיה. אני מחייכת.
לילה לאחר מכן אחיו של טום נפטר.
וזו הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אותו נשבר.
צ'ארלי, ככה קוראים לו. ככה קראנו לה, אחריו.
כשהגענו לחדר, לאסוף את דבריו, המתינה על המיטה המוצעת קופסא. עטופה בנייר ועליו ציורים מופלאים.
על הקופסא היה כתוב בכתב מראה עקום, 'לאחיונית שלי'.
טום לא מיהר לפתוח אותה,
וכך גם אני.
הזמן חלף במהירות. צ'ארלי שלנו רק גדלה, התייפתה , ודמתה יותר ויותר לצ'ארלי המקורי.
רק כששכרנו דירה, ריהטנו, והכנו לכבוד הכלה של משפחה…
רק אז, החליט טום לפתוח את הקופסא.
ומה היה בקופסא?
בקופסא שכב מובייל ישן, מאובק וקצת רעוע.
ולמובייל פתק בכתב מראה מוכר למדיי,
'גמ עמ עניא אחשב בגנ הדנ, עניא אדעינ אהב עט האחיונית שלי' (גם אם אני עכשיו בגן עדן אני עדיין אוהב את האחיונית שלי).
בחיים לא נשכח את צ'ארלי.
מהחיוך המתוק,
עד למתיחות בהומור המקסים.
בחיים לא נשכח את הילד,
שנלחם את חייו דרך דבר קשה כל כך,
ובחיוך מתוק וחסר שיניים קדמיות.
אני תולה את המובייל מעל המיטת תינוק החדשה.
צ'ארלי שולחת ידיים רכות וטום ממהר לעטוף אותי בזרועותיו.
אני סוף סוף מרשה לדמעות הארורות לפרוץ,
בפעם הראשונה זה חודשים,
אני בוכה את הכאב החוצה.