מוזנח באהבה:אלכס:

אלכס:
נקודת מבט אלכס:
עוד חמש דקות אני שם. שוב רואה אותם. שוב רואה אותה.
חמש שנים כמעט עברו מאז שראיתי אותה. בטח נהייתה רק יפה יותר מאז.תמיד הייתה יפיפה. יותר מכל בחורה שאיי פעם פגשתי. ולעולם אתחרט על כל מה שקרה ביננו. מקווה שהיא עוד מסוגלת לסלוח לי.
דיוס, (אלוהים, ספרדית) כמה הייתי רוצה שנהיה כמו פעם. כמה מטומטם אני יכול להיות? מה עבר לי בראש? מיארדה (לעזאזל,ספרדית) עם האלכוהול המטומטם הזה.
אם רק הייתי יכולה לקחת חזרה את הערב הארור ההוא. אני כל כך שונא את עצמי מאז.

נשמתי עמוק, פרקי אצבעותי נסגרו בחוזקה על ידית המזוודה הגדולה, פלטתי אנחה ודפקתי בעדינות על הדלת הלבנה כל כך. מה נסגר עם כל הלבן הזה?! הלב שלי דפק חזק. חזק מידי.
"hola! como estas?" (הי! מה שלומך?, ספרדית)
בלה פתחה לי את הדלת. כל כך התגעגעתי לאנרגיות התמידיות שלה. היא נתנה לי חיבוק ענקי שרציתי רק להשתחרר ממנו.
עשרות תמונות תלויות היו על הקירות הלבנים כל כך. והיא שם, מחייכת חיוך תמים כזה כמו שרק לה יש.
"que pasa tio?!"(מה קורה אחי? ספרדית)
שמעתי את קולו של אנדרי. אוקיי. הוא לא כועס כבר, נראלי. הוא נתן לי חיבוק של גבר, כמה הוא גדל, דיוס… אולי הייתי נותן לו כמה עצות באיך להתלבש אלגנטי יותר, אבל חוץ מזה הוא נראה מדהים. תמיד היה.
יותר מהכל חיפשתי אותה בעיני. איפה היא אל-מיארדה? איפה? אה… הנה.
היא ירדה במדרגות, תלתליה אסופים לקוקס פרוע. היא לבשה חולצה רחבה ושורט ורוד מבד ניילון. היא הייתה יפיפה גם בבגדים הרחבים והפשוטים. לרגע הייתי כל כך מאושר לראות אותה, וברגע השני ראיתי אותו, לוחש לה באוזן משהו, ומדביק לה נשיקה קטנה שנייה לפני שהיא זרקה לעברי "hola" שקט והתקדמה לעבר המטבח. עקבתי אחריה עם עיניי, כל כך רציתי, קיוויתי שתשכח, שנחזור להיות כמו פעם.
ועכשיו זה רק אני פה לבד, והיא. עם הבחור שיודע ללחוש מילים מעודדות באוזן ולהדביק נשיקות מהירות.
***
נקודת מבט דנה:
נכנסתי לחדר המלון הלא מוכר. ישראלי משהו. "סוויטה" הם קוראים לזה, הישראלים. חדר עם מיטה וארון וטלוויזיה. וכמובן, ג׳קוזי, כי איזה "סוויטה" תקרא "סוויטה" אם אין בה ג׳קוזי?
הנחתי את המזוודה צמוד לדלת הבהירה, מוציאה מכיסי את הפלאפון החדש, מחייגת במהירות את המספר המוכר כל כך, שכבר כמעט חמש שנים לא השתמשתי בו, מקווה שהוא עדיין פעיל.
0506459939
צלצול אחד… צלצול שני… צלצול שלישי… לפחות המספר עדיין עובד, חשבתי, לפני שהגיע הצלצול הרביע…
"הלו?" קול של גבר צעיר הושמע מהצד השני. לרגע ליבי החסיר פעימה.
"תומר" לחשתי ברכות.
"מדבר" הוא ענה, קולו קשוח, החלטי. כמו שתמיד היה. "מי זה?!" הוא שאל. לרגע לא רציתי לענות, כי לא רציתי לשמוע את קולו הקשוח כל כך נשבר.
"האממ.." כיחכתי בגרוני. "זו דנה". אמרתי, ועצמתי את עייני בפחד ממה שהולך לקרות.

מה שקרה היתה שתיקה.
ואז לחישה חדה: "דנה? דנה שלי?"
"דנה שלך" עניתי, מופתעת מקולי היציב כל כך. "איפה אתה, יקירי?" שאלתי.
הוא שתק.
"איפה אתה, קטן שלי, נסיך? אה? אני כל כך התגעגעתי, חזרתי בשבילך. איפה אתה גבר קטן שלי?" שאלתי שוב, מחזיקה את קולי הרועד בכח, כדי לא להשבר.
"אני…" הוא לחש, שנייה לפני שקולו נשבר ושמעתי את קולו הגברי מתרסק בעשינות לכדי יפחות חלושות. "אני לא מאמין שחזרת, דני" הוא לחש שוב בין יפחה ליפחה, קורא לי בשם ההוא שתמיד היה קורא לי.
"אני רוצה לראות אותך יקירי" אמרתי.
"אפשר ארטיק?"הוא לחש, ולרגע לא הבנתי למה הוא מתכוון. וברגע הבא נזכרתי ובעייני עלו דמעות. הוא זוכר. הוא זוכר הכל. חייכתי חייוך עצוב.
"בטח יקירי, אפשר ארטיק" אמרתי.
"אז נפגש שם?" הוא שאל.
"כן גבר קטן שלי, בעוד חצי שעה" עניתי וניתקתי בעדינות, לוקחת את מפתחות המכונית ששכרתי כשהגעתי לארץ, בדרכי לקיוסק הישן של אפריים, השכן שלנו בשכונה הישנה,שכבר בקושי קונים שם, ורק ההקלטה שחוזרת על עצמה שנים, שמושמעת ללא הפסקה מהבוקסה הקטנה שבפינת הקיוסק, עוד מוכיחה על זה שהוא עוד קיים.
"אפשר ארטיק?" אומר ילד קטן בהקלטה. "כן." עונה לו אימו "אבל רק מהקיוסק של אפריים…"
***
נקודת מבט של אנדריאן:
"אחי" שמעתי את קולו של עידו מתקרב אליי. "עוד פעם הוא?" לחשה אליי לינוי, ידידה קרובה שלי ושניינו צחקנו. "תעיף אותו מהר" היא אלחשה שוב לפני שהוא התייצב לפניי.

"אה אח יקר מאיתך?" אמרתי לו.
"טוב" הוא אמר, שם רגל אחת לידי על הספסל, נשען עליה. "שומע?" הוא שאל.
"מלידה" עניתי. הוא גיחך.
"יש מחר תמבחן הזה במתמטיקה, רוצה נלמד יחד?" הוא שאל.
הסתכלתי על לינוי שכמעט התפוצצה מצחוק, החזרתי את מבטי אליו.
"איתי?" שאלתי בהדגשה.
הוא הסב את עיניו והנהנן בראשו.
"איתי?," שאלתי שוב "עם המתנשא של השכבה?"
הוא הנהן שוב
"עם הארגנטינאי המפונק שמקבל הכל בחינם?" שאלתי שוב, שומע את לינוי מגחכת בקול יותר מרגע לרגע.
"כן, כן" הוא אמר "איתך. טוב?!?"
שתקתי.
"מה אתה צריך?" שאלתי. לינוי השתתקה.
"כלום" הוא אמר. "מה גורם לך לחשוב שאני צריך משהו?" הוא אמר וסובב את ראשו, עינייו נתקלות בלוסי. הוא עקב אחריה עם עינייו. רמזתי ללינוי להסתכל עליו והיא פרצה בצחוק שוב.
"הבנתי" אמרתי לו.
"מה הבנת!?" הוא שאל-תקף.
"היא תפוסה, אתה יודע" אמרתי לו.
"מי?" הוא שאל.
"היא" אמרתי והראיתי בעיניי על לוסי, שהתקרבה אלינו בצעדים אדישים, גורמת לעידו לסדר אל הבלורית המוזנחת שלו וליישר את החולצה שממילא נראתה עליו לא משו.
"שתוק כבר" הוא לחש.
"היי" היא אמרה, כשהגיעה אלינו. מתכופפת לעברה של לינוי ונותנת לה חיבוק, וכנ"ל אליי. על עידו היא רק הסתכלה בקרירות והנהנה.
"הי לוסי" הוא אמר בהדגשה. "מה קורה?"
היא הסתכלה עליו בשאלה והעבירה את מבטה אלי, וחזרה להביט בו.
"מצויין" היא אמרה.
"שומעת, בדיוק קבענו פה אני ואחיך ללמוד היום למתמטיקה, רוצה להצטרף אלינו?"
שמעתי את לינוי מתפוצצת מצחוק לידי.
"לא." היא אמרה בהחלטיות.
"למה?" הוא שאל.
"אני לומדת עם תומר" היא אמרה, מסתכלת עליו במבט חודר, וחיוך ממזרי.
"תומר?" הוא שאל שוב.
"תומר." היא ענתה באדישות.
"אבל…אבל למה? זאת אומרת, הוא לא יודע את החומר…" הצלה יפה, חשבתי.
"אתה שוכח, עידו…" היא אמרה והתיישבה על הספסל "…שתומר תמיד היה חכם יותר ממך…" מוציאה ליפגלוס ומראה מהתיק "…והוא גם חבר שלי…" פותחת את המראה, עיניו של עידו נפתחו בהפתעה "…אז אין שום סיבה…" מורחת ליפגלוס מדביקה את שפתיה, כן, היא נראית מושלמת כמו תמיד. "…שאני לא אלמד איתו" היא סיימה את מה שתכננה לומר.
"חבר שלך?" הוא שאל.
"כן." היא ענתה, אדישה כמו תמיד.
הוא תפס בידה והרים אותה בכח. קמתי גם אני. הוא הביט בעינייה. "את לא מבינה איזו טעות את עושה" הוא לחש "ואת עוד תהיי שלי" סיים את מה שתכנן לומר, ועזב אותה. היא הסתכלה עליו וחייכה. תופסת בידיו שנייה לפני שעזב. "לא אני לא" היא לחשה לו חזרה. הוא חייך אליה חזרה, "אם לא תרצי, נדאג לזה שתרצי. אז כדאי לך לרצות." הוא אמר, השתחרר מאחיזתה. והתקדם לעבר הכיתה, נעצר לידי. "אה… ומה שקבענו להיום? מבוטל" הוא אמר לי, והתקדם.
"אבל לא קבענו כלום…" צעקתי אחריו ושמעתי את לינוי צוחקת בקול. הסתובבתי אליהם ונתתי חיבוק גדול ללוסי.
"הוא מזכיר לי את אלכס" היא לחשה.
"אם זה ימשך ככה, הוא גם יסיים כמו אלכס" לחשתי חזרה, והצלצול שנשמע קולני מהרגיל, גרם לנו לקום ולחזור לכיתה.
***