מוזנח באהבה:לבד/חלק 3:

לבד/חלק3:
נקודת מבטה של לוסי:
בוקר.
התיישבתי במיטתי, עיניי דביקות, פני אדומות מן הסתם. תחושת עייפות מלאה את כולי. אני לא מאמינה שהוא הולך לחזור לחיי. לא סבלתי מספיק?
ליבי דפק במהירות.
מה זה? זה התרגשות? או שאני מדמיינת?
אני לא מאמינה שאני מתרגשת מהאדיוט הזה, הוא הרס לי את החיים. אני לא מאמינה.
תחושת מחנק מוכרת מידי עלתה בגרוני, חוסמת לי כל אפשרות לנשום עמוק ולעבור הלאה. אני רק רוצה לעבור הלאה. לו רק אמא ידעה מה עשה לי… לו רק יכולתי לספר לה.
אלכס…
השם שלו, אפילו השם שלו כבר נשמע לי כל כך מוזר. כאילו איני שייכת אליו עוד. למה הקארמה שלי חייבת להיות כזו רעה?? מה עשיתי רע?
דלת חדרי נפתחה. אנדריאן עמד שם. יפה כמו תמיד, מחייך את החיוך התאומי שלו.
\"תאומייי, בוקר טוב. איך את מרגישה היום?\" הוא אמר לי, נזרק על המיטה שלי כמו תמיד. אני שונאת שהוא עושה את זה. צחקתי.
\"ככה..\" אמרתי בשקט. הוא הביט בי מרחוק.
\"אני עוד לא מאמין שלא סיפרת לי כשזה קרה. אם רק הייתי שם עליו את היד באותו ערב… הייתי הורג אותו. קרוב משפחה או לא, לא עושים דבר כזה!\" הוא אמר, תולש כדורי צמר קטנים מהסדין הנקי שלי, הוא עצבני כל כך. כאילו שזה יעזור איכשהו.
\"אני לא מאמינה שהוא הולך לחיות איתי באותו בית, חמש צעדים מהחדר שלי. אני הולכת להנעל כל היום בחדר. אני מעדיפה כבר את תומר\" אמרתי, חיוך נפרש על פניי.
\"נתפסת חזק, אה תאומי?\" הוא אמר, קם מהמיטה ונעמד לידי, ליד אדן החלון הרחב שבחדרי. אני יושבת שם הרבה, זה מרגיע אותי תמיד. שתקתי.
\"נו, תעני לי, מה את מתביישת?\" הוא גיחך, הרים את רגלי, התיישב לידי ושם אותן עליו, עובר עליהן בעדינות עם אצבעותיו. מדגדג אותי. הוא הסתכל עליי במבט מצפה. דייוס, (אלוהים, ספרדית) מה אני אמורה לענות לו עכשיו??
הוא צחק.
\"טוב טוב, אל תראי כל כך מסכנה. את לא חייבת לענות לי, סתם שאלתי, חישובים שלך…\" הוא קם, זורק את רגליי על אדן החלון ומתקדם לעבר הדלת. \"אבל היי,\" הוא פתאום הסתובב, רק לפני שפתח את הדלת, \"זכרי רק הפעם, אם מישהו פוגע בך, אני מפרק לו תצורה.\" ואז יצא.
נשמתי עמוק, איזה יום מחכה לי…
\"אה\" פתאום נפתחה הדלת שוב, הוא עמד שוב בפתח, \"אלכס? אז הוא מגיע עוד יומיים\"

אוי לא.
אוףף, קארמה, לקחת לי את כל הדברים הטובים, החזרת והשארתי לי את הרעים (חוצ מתאומי) את רוצה לקחת לי גם את החברות אולי???
***
נקודת מבט תומר:
פקחתי עיניים עייפות, השמש של שבע וחצי בבוקר דופקת לי בפנים, אלוהיים, חשבתי, אולי תכבה את האור, לעוד איזה שעתיים, ככה? וגיחכתי לעצמי… כן, בטח..
הרמתי את ראשי מהדשא הלח והמטופח, זה עדיף מלישון על הרצפה וכל זה. הוא גם היה די רך.
היה לי קר. חולצתי הייתה לחה וקרה. השיער שלי בטח מבולגן, חשבתי לעצמי ושוב צחקתי. את מי זה מעניין בכלל??
איפה אני בכלל?, שאלתי בלב, משפשף את עיניי, מפהק בקול.
אויש.
הבית של לוסי.
גדול כל כך, ולבן. וחלונותי גדולים.
הונדה סוויק ומרצדס s500 שחורות חנו בחניה פרטית. ונקיה, כמובן.
ומרפסות, אולי שלושה, לבנות כל כך. הכל פה כל כך לבן.
אבל היה חסר לי.
היה חסר לי לראות אותה. לא עניין אותי כלום. רק רציתי לראות אותה, לתת לב חיבוק ענק. לשמוע את הקול שלה לוחש בהדגשה יהיה בסדר תמריקו, מבטיחה לך נו כמו תמיד.
הבטתי בפלאפון, שהיה מחוסר סוללה. 18% וגם זה, כי אני בלי אינטרנט כל הלילה. רבע לשמונה, היא אמורה לצאת בקרוב.

עמדתי די קרוב לבית, דיי עסוק בעצמי, בזמן ששמעתי אופנוע מתקרב.
הרמתי את ראשי.
הוא נראה די גדול. האיש על האופנוע. הוא עצר בחריקה, בחצי סיבוב. השכונה הייתה שקטה ורק הד החריקה נשמע מהדהד ורחוק כל כך.
מישהי יצאה מהבית. כל כך לא רציתי שזו תהיה לוסי. ו… לא. זו לא היא. נשמתי לרווחה.
מי שיצאה נראית מבוגרת דיה… 30-35 ככה. תיארתי לעצמי שזו אמא שלה.
האיש עם הכתפיים הרחבות הוריד את הקסדה והתקרב אליה. מאוד. מאוד. מאוד.
מה זה? הם מתנשקים, או שאני מדמיין?
זה לא אבא של לוסי. אני יודע. אני מכיר את אבא של לוסי, זה לא ייתכן זה…
\"תומר??\" קפצתי בבהלה, כשקצוות תלתלים אדומים קופצת בצד עיני, מתקרבת לעברי במהירות.
גאד דאמ איט