מוזנח באהבה:לבד/חלק2:

לבד/חלק2:
היא קמה מהרצפה, רואה את דמותה במראה שמולה, מסדרת איכשהו את השיער. היא שאלה את עצמה לרגע ממה התעוררה, ובמשנהו,כבר הבינה.

הדפיקות השקטות שעל דלת חדרה נשמעו קצובות, ורעש מלבדם אינו נשמע. נראה היה כאילו אפילו הרעמים חדלו מלהתגלגל.

היא פתחה את הדלת, עמד שם שליח עם קופסא וטפסים בידו, שהסביר לה במבטא אנגלי ועייף, שרק אם תחתום לו, תקבל את הקופסא. היא חתמה, ולקחה את הקופסא מידיו, היא לא הייתה גדולה אבל כבדה מאוד, והמילה "דנה" הייתה כתובה עליה באנגלית לא ברורה. היא העיפה מבט בשעון שהבהיר לה שכבר תשע בבוקר. היא שמחה שלפחות היא לא איחרה לעבודה.

היא הניחה את קופסת הקרטון על השולחן שוכחת מבלי משים לבדוק מה יש בה, וניגשת למקלחת. בדרך, ראתה את כרית הלב בגדולה, הישנה, זו שמלווה אותה מאז… היא כבר אינה זוכרת ממתי. היא הרימה אותה, עדיין ספוגה מדמעות, מניחה אותה על אדן החלון הרחב, מקווה שתתייבש בקרוב. היא שטפה את פניה ועיניה אדומות ועייפות. וכמה שישנה בלילה, לא עזר לתחושת העצב וריק הזו לעבור. היא מרחה קרם פנים, ועליו שמה פודרה יוקרתית ומסקרה עדינה, ולשם שינוי מרחה גם שפתון בהיר, אבל אפילו הצבעים הבהירים, שהיו אמורים למשוך את תשומת הלב העיקרית מעיניה האדומות, לא עשו את העבודה כמו שצריך.

היא התיישבה בעייפות מעושה על המיטה שהייתה בערך מבולגנת, עצמה את עיניה, כאילו מנסה להיזכר, כאילו מנסה להיכנס לעולם טוב יותר של מחשבות, כאילו שהיה באמת אחד כזה. תמונת פניו של תומר עלתה מול עיניה, בטח הוא כבר ממש גדל, היא חשבה לעצמה. תמיד היה ילד יפה. הוא קיבל את הגנים של אמא… השיער הכבד, השחור והחלק, הפנים המסותתות, עצמות הלחיים הגבוהות, צבע העור השחום, והכי חשוב- העיניים הבהירות שלקח מאביו. מן אפור- כחול כהה, שמשתלב יופי על העור השחום. היא דמיינה לעצמה שהוא הילד הכי יפה בשכבה, ושכל הבחורות רוצות רק אותו, כי בנוסף ליופי הבלתי מעורער שלו, האישיות שלו הייתה יוצאת דופן במינה.

היא חייכה לעצמה כשנזכרה במקרה ההוא, הם הלכו ברחוב היא והוא, והוא היה עוד כל כך קטן, אבל חכם ובוגר במידה אחרת. והוא ראה אותה, את לוסי הקטנה ההיא, הם היו אז בני כמה? 8 אולי… אולי פחות. הוא ניגש אליה, אל לוסי וליטף את שיערה, כאילו הוא לפחות בן 20 ומעלה. זה היה כל כך חמוד. הוא תלש פרח מאחד השיחים הקרובים ושם לה בשיערה. היא רק הביטה בו עם החיוך הוורוד הזה שלה ואמרה לו "gracias" שכנראה אומר תודה בספרדית. היא כל כך צחקה מהמתיקות של המקרה הזה, ולקחה אותו בידיה, וחיבקה אותו חזק עד הבית, היא התאהבה אז בילד הקטן הזה, שהיה הדבר היחידה שהיה חשוב לה אז, וכשהגיעה זמנה לעזוב, היא בכתה כל כך חזק, ועזבה אפילו בלי להיפרד, כי ידעה שאם תאלץ להיפרד, היא תשאר שם לנצח.

אז היא עזבה, היא לקחה תיק ועזבה, עזבה ואפילו לא סובבה את פניה לראות פעם אחרונה את פניו של התינוק שלה, שהיא כל כך טיפחה ואהבה, התינוק שנתנה בשבילו כל שקל שהיה לה, התינוק שהיה כל החיים שלה, התינוק שהיה אז כבר בן 12. בן 12, אבל היה הכי בוגר בעולם, הכי יפה בעולם, הכי מוכשר. רק בן 12, אבל מלך אמיתי. היא תיארה לעצמה שהוא אמור להיות בן 16 היום, גבר כבר, כזה שיודע לדאוג לעצמו, כזה עם חיוך שממכר כל אחת, כזה שהבחורה שלו תהיה מלכה, כי הוא עצמו כבר מלך.

מבט חטוף בשעון הבהיר לה שאם לא תקום עכשיו, תאחר לעבודה. מבט חטוף במראה הבהיר לה שגם ככה היום היא לא הולכת. היא נשכבה על המיטה, עוצמת עיניה, מנסה לחזור למחשבות על תומר. היא כל כך רצתה לראות אותו עכשיו, את התינוק שלה, שוב לתת לו הכל כמו פעם, שוב לראות את הניצוץ שעולה בעיניו הבהירות רק כשהוא רואה אותה, שוב לשמוע את קולו, שוב לשמוע שהוא מאושר. שוב ל…

עיניה נתקלו החבילה החומה שהונחה על השולחן על ידה לפני כמה דקות. היא התרוממה בעדינות, אוחזת אותה חזק, מחבקת אותה לכמה דקות, כאילו עייפה מידי כדי לפתוח. כאילו בטוחה שאין בה שום דבר לחדש לה. כאילו מיואשת.

היא הייתה כבדה, החבילה, קטנה כזו בערך, בגודל של קופסת נעליים, אולי קצת יותר קטנה, אבל כבדה…היא צחקה לעצמה לרגע, כמעט כמוה. גם היא כזו קטנה, נמוכה קומה ורזה, אבל סוחבת בתוכה כל כך הרבה, והיא כל כך כבדה… היא הביטה לחבילה לרגע, מתלבטת אם לפתוח, חושבת שאולי כדאי כבר שלא, כי ידעו שדבר מוסתר טוב יותר מן הגלוי, רגע לפני שראתה דף קטן, לבן, קרוע ובלוי משהו. היא משכה אותו.

"קחי אותו" היא כתוב בפתק, בכתב עגול וגדול, מושקע כזה, לא דומה בכלל לשלה. "אולי לך הוא יועיל במשהו, כי לי הוא כבר מזמן מביא רק כאב.." סקרנותה עלתה כרגע, היא כל כך רצתה לדעת מה יש בחבילה, שניה לפני שראתה את המילה האחרונה בפתק, כתובה בקטן, ברישול, כאילו מחביאה בתוכה סודות. "תומר"

היא עצרה את נשימתה לרגע, ויכלה להשבע שליבה עצר מלפעום. כאב? לתומר? מי זה שהעז להכאיב לתינוק שלה?

היא קרעה את קופסת הקרטון במהירות, מפילה מבלי משים אלף חתיכות קרטון על השטיח היוקרתי, עד שנשאר בידיה רק ספר כבד, כשהפכה אותו, הבינה, לא ספר, לא.. זה אלבום. והוא היה שם, מחייך וקטן, הוא היה שם בדיוק כמו שהיא זוכרת אותו. וגם אמא הייתה שם, אמנם לא במציאות, אבל ראו בתמונה את התמונה הגדולה שתלויה אצלם בבית, ובה אמא, מחייכת את חיוכה העייף, המותש משהו, וגם היא הייתה שם, כולם חוץ מההוא שקרא לעצמו אבא. וכולם חייכו אבל החיוך של תומר משך הכי הרבה תשומת לב, והעיניים המאושרות שלו… הוא היה אז רק בן 6. קטן שכזה, לבוש בחולצת הג'ינס הקטנטנה, פתוחה וזרוקה כזו.. והמכנס הזה שלו המלוכלך… והוא היה מאושר תמיד, לא משנה מה קרה. היא עברה בין התמונות, כמעט בוכה, ואז הגיעה לדף האחרון.

היתה שם תמונה גדולה, של תומר, כבר גדול דיו, כרגיל, מאושר, והשיער שלו מסודר כל כך יפה… והשרירים שלו כל כך מפותחים מאז…וזה עגיל שהיא רואה אצלו באוזן או שהיא מדמיינת? היא צחקה, אם תשלח את התמונה הזו למשרדים בהוליווד, בטוח ייקחו אותו להיות דוגמן. חולצת הטי-שירט שהוא לבש הבליטה לו את הכתפיים… היא כל כך אהבה את מבנה הגוף של הגבר הקטן שלה… והוא ישב שם על הספה בבית הישן שלהם, והרבה חברים היו סביבו.. תמיד ידעה שהוא יהיה הילד המקובל ביותר בכל השכבה.. והיא ראתה שם את הצעיפים והחולצות של בית"ר.. היא גיחכה לעצמה, זוכרת את האהדה המטורפת שהייתה לו כלפי קבוצת הכדורגל הזו..

היא חיפשה עוד תמונות, שלו בעיקר, כל כך התגעגעה אליו, היא הפכה את האלבום, והתמונה הגדולה זו שהחזיקה לפני רגע, נחתה על הרצפה, הפוכה, מגלה לדנה שמחכה לה שם מכתב, ממנו כנראה.

"דנה שלי" היא התחילה לקרוא, אחרי שהרימה את התמונה.

"זה כבר חמש שנים שלא ראיתי אותך, חמש שנים שלא ראיתי את זו שעשתה אותי למי שאני, לבחור שאני היום, דנה. זה חמש שנים שאני מקווה כל יום מחדש שתכנסי בדלת ותקחי אותי מפה, אלייך. זה חמש שנים שאני כל יום, בלי לפספס אף יום, פותח את האלבום הארור הזה, מקווה שרק פעם אחת, תצאי מהאלבום ואני באמת אוכל לראות אותך.

התמונה הזו, דנה? זו שאת מחזיקה ביד? זו שאני מחייך בה? זו הפעם האחרונה שחייכתי, דנה. התמונה הזו צולמה לפני שנה. המשחק של בי"תר נגד מכבי תל אביב. הם הפסידו אז, 4:1 למכבי תל אביב. וגם אני הפסדתי. הפסדתי את החיים, דנה, הפסדתי את החיוך, הפסדתי את החברים.. והכי חשוב, דנה, הפסדתי אותה. ושוב, האדם הזה שקורא לעצמו אבא שלי, אבא שלנו, הרס את הכל. כמו שהרס את אמא, כמו שהרס אותך, כמו שהרס את הבית, ככה הרס לי, הרס אותי. העיניים שלי שורפות, דנה, כי זה כבר ימים שאני בוכה, וכואב לי דנה, ולא, לא העיניים, לא. כואב לי הלב, והוא ריק דנה, כל כך ריק. ואני צוחק עכשיו דנה ולא משמחה, אני צוחק מגיחוך, מהמכתב הזה, מהאדם הרגיש שהפכתי להיות. אני צוחק מהמצב העצוב, שאת המכתב הזה אני כותב על גבי תמונה, עם עט שקניתי עכשיו, על גבי גדר אבן נמוכה, אני צוחק מהעובדה שאין לי יותר בית. אני צוחק מהעובדה, שכל הילדים שהיו חברים שלי עוברים לידי כל יום מחדש, ואני מרגיש את המבט המרחם שלם דוקר לי את העור כמו חרבות. אני צוחק מהמצב הזה, שכל הנשים החשובות ביותר בחיי הלכו, בגללו, בגלל האדם האכזרי הזה. אם זו אמא, אם זו את, ועכשיו גם היא דנה. וגם המבט שלה אליי כבר השתנה, וגם בעיניה אני ההומלס שהפסיד את הכל, הילד מהמשפחה המפורקת, הילד עם האבא המשוגע, הילד לא כדאי שתתקרב אליו, כי אם תעשה את זה, כולם ינדו גם אותה. ואולי, בכלל, היא כבר לא חושבת עליי יותר, והיא כבר בטח לא כל כך זוכרת שהילד הזה שזרוק פה זה אני, ובטח היא חברה שלו, של עידו. את זוכרת את עידו דנה? את יודעת מי זה? כי אני כבר לא כל כך מכיר את הילד שהוא הפך להיות.

וקר לי דנה, ולא כי קר בחוץ. קר לי מהלבד. קר לי כי אני מעדיף להשאר בחוץ ברחוב ולישון על ספסל מאשר לחזור לאיש הרע ההוא. קר לי מהעצב. ואני כל כך מתגעגע דנה.. ואני לא יודע מה איתך. כי בטח את מצאת לך גבר אחר לטפח. גבר אחר לקנות לו הכל, לתת לו הכל. ובטח את כבר לא כל כך זוכרת איך אני נראה או בן כמה אני אמור להיות. ואולי בכלל את כבר נשואה ויש לך ילד קטן שאולי קצת מזכיר לך אותי, אבל ממלא לך את הזמן? וקריירת הוליווד אין לך אני יודע, מהמכתב היחיד ההוא ששלחת לפני שלוש וחצי שנים. אבל בטח את הכי מבריקה באנגליה, וכל האנשים שם רק רודפים אחרייך. אבל דנה, תבטיחי לי שאם תחשבי עליי אי פעם, תבטיחי לי שאם תזכרי בי, תדעי שאת הדבר החשוב לי ביותר בעולם? תבטיחי לי שאם אי פעם, יהיה גבר שיפגע בך, תזכרי שיש פה עוד גבר שלך, קטן, שטיפחת וגידלת? שמחכה שתחזרי? תבטיחי לי שאני אוכל לראות את החיוך של עוד פעם אחת לפחות לפני שהכל נגמר? שאני ארגיש את החיבוק שלך? תבטיחי לי?… "

היא הרימה את ראשה מן המכתב, הופכת אותו, מביטה בו, בתומר שלה, מלטפת את פניו דרך התמונה.

"מבטיחה.." היא אמרה, שנייה לפני שגמרה בליבה החלטה לטוס אליו, אל הגבר הקטן שלה, ולספר לו כמה הוא טועה, כשחשב ששכחה אותו.