מוזנח באהבה:לבד
השעה הייתה כבר כמעט אחת כשתומר נכנס הביתה. כשהוא מצפה למצוא אותו ריק, הוא הופתע לראות בחורה יושבת על הספה הקטנה שבכניסה לסלון. היא חשוך. הוא צחק לעצמו, הוא בן 16 עוד מעט, ואבא עוד חושב שהוא צריך בייביסיטר. הוא הדליק את האור.
הוא ראה אותה יושבת על הספה, כשראתה אותו, כנראה שהופתעה, כי סגרה את מעילה מהר.
"כן, גם אני חושב שאת צריכה ללכת. כמו שאת רואה אני לא צריך בייביסיטר, והזמן שלך בוזבז לזמן. למזלך, נפלתי על אבא שלי שהוא לא ייתן לאף אחד לדבר עליו, ולכן, את תקבלי את התשלום שלך למרות שלא עשית פה בעצם כלום. תחזרי מחר," הוא אמר, מתיישב על הספה, מניח את רגליו על השולחן, מדליק את מכשיר הטלוויזיה. לאחר פרק זמן שנראה כדקה, הוא סובב את ראשו, היא עדיין ישבה שם.
הוא אמר לה "לא שמעת מה אמרתי?" והסתכל עליה במבט מוזר. היא הנהנה. "אז..?" הוא שאל "את לא מתכוונת לקום היום?"
"אמ.. נראה לי שיש לך טעות…" היא אמרה, משתדלת לחייך בכוח.
"לא, לא אין שום טעות, את הבייביסיטר, לא?" הוא אמר, מטה לעברה חצי אוזן, חציה השני היה נתון לתוכנית הריאליטי שהייתה משודרת בטלוויזיה.
"אמ… לא… אני ל…" היא לא הצליחה לסיים את המשפט, כשאביו נכנס לסלון לבוש בחלוק רחצה.
"בייבי…" הוא אמר "עכשיו אני של… תומר! מה אתה עושה פה?" הוא הסתכל עליו במבט כועס, ומנוכר. היא צחקה "הוא חשב שאני הבייביסיטר…" היא אמרה ושניהם צחקו. מבטו של אביו חזר להיות כועס. הוא חזר על אותה שאלה של קודם. "מה אתה עושה פה?"
תומר הרים את ראשו, המום קצת ממה שקורה מול עיניו. הוא ראה שאביו מחזיק שתי כוסות יין ובקבוק. הוא קם ממקומו.
"זה הבית שלי! להזכירך. ועד שלא תשכור לי דירה אחרת, אין לך זכות לעשות בדירה הזו מה שבא לך! אתה מבין?" הוא אמר, מתנשם בכבדות מעושה, או לא מעושה, מביט עמוק בעיניו. לפני שהוא שם לב מה קורה, פניו היו מסובבות לצד השני, לחיו בוערת מכאב, הוא שמע אותה צוחקת שוב. 'כלבה' הוא חשב לעצמו. הוא הביט לפניו של אביו, הוא ראה על פניו את חיוך הניצחון האידיוטי הזה, שהוא מחייך בכל פעם שהוא, כביכול, מצליח 'להשתיק' או 'לנצח' מישהו אחר. באותו רגע הוא התגעגע לדנה בלי סוף, הוא רק רצה את החיבוק שלה. הוא סובב את ראשו לעבר הבחורה, ונגעל לרגע, היא אמורה להיות בגיל של דנה, הוא קצת פחות. איך היא מסוגלת להיות עם מישו כמו אבא שלו?
"ועכשיו" אביו אחז בסנטרו, הרים אותו בחוזקה, והביט ישר לתוך עיניו של תומר. "עכשיו, אתה עף מפה, ולא חוזר עד מחר הצהריים. אתה מבין??" ואז משך אותו מסנטרו מכוח וזרק אותו לכוון הדלת.
תומר קם על רגליו. הוא יישר את בגדיו. "אני אלך" הוא אמר. "אני אלך ולא יחזור. אבל לפני זה, תן לי להגיד לך משו. לך ולזונה הזו פה" הוא הסתכל עליה, היא ניסתה לפצות את פיה כדי לומר משו, הוא השתיק אותה. " את לא יותר מאשר בחורה נואשת, אני נשבע" הוא אמר, מבט מזלזל בעיניו "את לא יותר מכל הבחורה המכוערות האלה שמורחות על עצמן קילו איפור כדי שיחשבו שהן יפות." הוא התקרב אליה, פותח את המעיל שלה, משאיר אותה בבגדיה התחתונים בלבד, מצביע עליה "את לא יותר מהבחורות האלו במגזינים שמצטלמות בעירום כדי לזכות לקצת פידבקים, אבל האמת היא? שהכל זה סתם פוטושופ.
ולפני," הוא המשיך, תופס בידה, מושך אותה אחריו לסלון, למטבח "לפני שאת מתמכרת למתנות האין סופיות, שהאיש הזה, שמתיימר להיות אבא שלי, קונה לך, כדאי שתשמעי, שכך הוא עשה בדיוק גם לאמא. לאמא ש-ל-י. שמתה! בגללו!" הוא הרים תמונה ממוסגרת, ישנה "את רואה אותה? חתיכת כלבה שכמוך? את רואה אותה? את האישה הכי יפה בעולם הזו. המוכשרת, הטובה ביותר הזו? זו אמא שלי! והיא הייתה תמימה בדיוק כמוך. הוא הקסים אותה עם הכסף והמתנות!" הוא אמר, וזרק לעברה את התמונה, היא התכופפה, והתמונה נתקעה בקיר, נופלת על הרצפה, משמיעה קולות ניפוץ, ממלאה את ליבו של תומר באלף שברים קטנים, גורמת לו להזיל דמעות רותחות. "ואחרי זה?" הוא שאל בקול שאלה רטורית "אחרי זה, אחרי שהיא התחתנה איתו. הוא השתנה! נכון?" הוא פנה לאביו. "השתנת. כבר לא היה יותר כסף פתאום נכון?" הוא פנה לעבר הסלון "תראי, תראי את זה, את הספות הקרועות, את הרצפה המלוכלכת" הוא משך אותה אחריו למטבח. "תראי את הכלים, ואת הכיור המלוכלך, תראי את המקרר הישן, ואת הארונות המתפרקים." הוא ניגש לכיסא, מנסה כביכול להתיישב עליו, מוכן למה שהולך לקרות ותופס חזק בשולחן. הכיסא התרסק. "תראי את הרהיטים האלה! מושפעת שכמוך, נסחבת!" הוא התרומם. "הוא מבטיח לך עכשיו עולם ומלואו, ואת כיף לך. הולכת ליד החברות הקנאיות שלך, שכנראה עכשיו יושבות ומרכלות עליך על כמה שאת שרמוטה, מראה להם את התכשיטים החדשים שלך, שסביר מאוד להניח שהאיש הזה, שקורא לעצמו אבא, גנב בשבילך. כי אין מצב שהוא יבזבז על אחת כמוך שקל מכל מה שיש לו.
ואתה," הוא צחק צחוק מעושה, מתקרב אליו, מוחה מעיניו דמעות של כעס. "אתה, לא יותר טוב ממנה. בטח שם את אחת החליפות היקרות שלך, שאתה שם תמיד כדי לעשות רושם, שוכר לה מכונית יוקרתית, לא?" הוא ניגש לחלון, רואה בחניה את מרצדס הs500 השחורה שנחה שם, מגחך לעצמו "מנסה לעשות עליה פוזות, כי בדיוק כמוה, " הוא אמר, דוחף אותה בכח על הספה "בדיוק כמוה, אף אחד לא ירצה אתכם בלי פוזות, בלי שהוא יצטרך ממכם משהו." הוא התקרב לאביו, מביט עמוק בעיניו. "מהיום, תעשה פה מה שבאלך. תביא לפה מי שאתה רוצה, למרות שאני בטוח שאחריי שהם יגלו מי אתה, כולן יברחו. אבל אני? אני כבר לא חוזר לפה. רק תזכור אבא," הוא שתק לרגע, כאילו חוכך בדעתו אם לומר או לא. "אם תמות, כשתמות, אני לא אוריד אפילו דמעה אחת. ואני לא צריך את הצוואה שלך. אתה יכול להוריש אותה פה לכלבה הזו, או לאלף אחרות שבטח את משלם להן כדי שיהיו איתך. אתה כלום
לבד:
בשבילי. אני שונא אותך יותר ממה ששנאתי מישהו כל החיים שלי. ואם, אם יגידו לי שקרה לך משהו, הרגש היחיד שאני ארגיש, זה שמחה, על זה שסוף סוף העולם נקי יותר, כי את פשוט מזהם אותו!" הוא נשאר עוד כמה שניות, מביט בעיניו של אביו, מתנשם בכבדות, ואז לוקח מעיל, מטען, אוזניות ואת הפלאפון. אביו זרק לעברו כמה שטרות של מאתים שקל. הוא נעצר לרגע, הרים אותם וקרע אותם לחתיכות קטנות קטנות וזרק לעברו של אביו ולעברה של הבחורה. "עכשיו." הוא אמר "עכשיו את יכולה גם לרקוד." הוא אמר, ויצא משם, בלי להעיף בהם מבט נוסף.
הוא רץ, לא יודע לאן. האוזניות שלו על פול ווליום. הוא לא יודע לאן הוא רץ, הוא בועט באבנים בדרכו, הוא בוכה. והפעם, לא, לא בשקט. בקול. חזק. כבר לא אכפת לו מה חושבים ומה אומרים. הוא בוכה בקול, צועק, משחרר את הכל. נמאס לו.
הוא לא יודע כמה זמן הוא רץ.
אבל פתאום הוא מצא את עצמו מול הבית הזה, מול הבית שלה. מול הבית של לוסי
תגובות (0)