מוזנח באהבה:פרידה:

פרידה:
נקודת מבט לוסי:
תומר נכנס לחדרי. מבטו היה מחייך. הוא היה יפה כל כך. כמו תמיד. הוא נשכב לידי, מחבק אותי חזק, כורח את רגליו סביבי.
"מישהו פה שמח…" לחשתי.
"מאושר" הוא אמר ונישק אותי חזק, והוריד את ידיו לאורך גבי, מצמיד אותי אליו חזק.

"אני לא רוצה להפריע לאינטימיות…" שמענו את קולו של אלכס מכיוון הדלת, והפעם תומר לא שיחרר אותי ממנו. הוא רק זרק לעברו מבט מזלזל ואמר לו "אה, היי אלכס, אני תומר. ואני בטוח שאתה יודע מי אני" ואז חזר לנשק אותי כמו קודם, היה בו להט שלא ראיתי אף פעם קודם. אולי זה האושר שעושה אותי גברי כל כך כמו שאני אוהבת.
"כן." אלכס אמר והתיישב על המיטה. תומר הרים את ראשו שוב. "מה נהייה אחי?" הוא אמר.
"כלום, רוצה להכיר, אסור?" הוא אמר והמבטא הארגנטינאי שלו שיגע אותי בדיוק כמו פעם.
"אתה יכול להכיר… ברור… להכיר אותי כל כך טוב, עד שתדע כל דבר שעושה לי את זה בבחורות ואיך בדיוק הן כל כך אוהבות את זה" הוא אמר שוב, וחזר לנשק אותי.
אלכס צחק. "אתה באמת חושב שאתה איזה מאצ'ו של בחורות אה?"
תומר התעלם.
"לוס, קטנה. אולי תספרי למאצ'ו שלך מה באמת עושה לך את זה…" אלכס אמר ונשמתי נעתקה.
תומר הפסיק ושיחרר אותי. "על מה הוא מדבר?" הוא שאל אותי.
"את רוצה שאני אספר לו?" אמר אלכס כששתקתי. "או שפשוט נוכיח לו…" הוא אמר ברגע הבא מצאתי את עצמי צמודה לקיר משותקת תחת גופו העצום של אלכס. התנשמתי בכבדות. הוא נישק אותי כמו פעם. הורג כל חלק שבי, רציתי אותו חזק כל כך.
ואז הוא שיחרר אותי. חייך חיוך ממזרי ויצא מהחדר. התיישבתי מקופלת על הריצפה ידי קבורות בין ידיי.
תומר צחק. "אני חתיכת אידיוט אלוהים!! אחיך אה? אנס אותך…! אני רואה כמה הוא אנס אותך… ילדה טיפשה ושקרנית אלוהים כמה שיצאתי אידיוט!!" הוא קם מהמיטה ויצא מחדרי… לא יכולתי לעצור אותו אפילו.
***
נכנסתי לחדרו של אלכס. "למה עשית את זה ילד מטומטם???"
הוא סובב אליי את מבטו ושיתק אותי למקומי, כמו תמיד. הוא קם אליי והסתובב סביבי… נעצר מאחורי, מחזיק במותניי, מצמיד אותי אליו, יכולתי להרגיש את ליבו דופק במהירות כשלחש באוזניי בקולו הצרוד: "נו תודי כבר שכל כך רצית שאני אמשיך"
הוא הניח את פיו על צווארי מנשק נשיקות חמות וקטנות לכל אורך כתפיי החשופה, יורד באורך ידי ומסובב אותי אליו, דוחף אותי לעבר המיטה, רוכן מעליי.
"Que bonita…" (איזה יפה,ספרדית )
הוא לחש לי שוב בקולו הצרוד. הוא הורג אותי כל פעם מחדש…הוא נישק כל פיסה בגופי יורד עוד מטה… לא יכולתי לדמיין את זה אחרת.
הוא עלה שוב לשפתיי וחייך חיוך טיפשי ואז נשכב ליידי וצחק.
"מה?" שאלתי.
"נאדה.." הוא אמר והניח את ידיו תחת ראשו.
"נו…" אמרתי.
"נו סתם… מצחיק אותי שבכל פעם מחדש את מנסה להראות לי שכבר התגברת עליי וברגע שאני מסתכל בעינייך הכל חוזר להתחלה…" הוא אמר ואז נשכב על הצד מניח את זרועו עליי, מביט בי בעיניו החודורות.
שנאתי את הקטעים שהוא ניסה להיות מאנייק. אבל זה הצליח לו. הוא צודק. הוא כמו שד. לרגע אחד הוא מחייך ואני מהופנטת לחיוכו, לא מבינה מה קורה. וברגע השני הוא מתנכר ואני שואלת את עצמי לאן החיוך נעלם ומה לאלף עזאזל קרה. זה כאילו שעל כל שניה שעוברת אצלי בראש, אצלו עוברות לפחות עשר שניות. ובזמן שאני מספיקה רק להתהפנט מחיוכו הישר כל כך, הוא כאילו מספיק להיקשר, להתאהב, לריב, לשנוא, להתרחק… ואז החיוך יורד ואני… היי! לאן נעלם החיוך המהפנט שלי… הוא כמו שד ספרדי… הוא כל כך לא אמיתי.
אבל אני אוהבת אותו. אוהבת אותו כל כך…
——–
"אלכס" לחשתי לו אז… לפני כמעט שלוש שנים, כשהוא נישק אותי בפעם הרשונה.
"מה אהובה?" הוא לחש לי חזרה.
"מה נעשה עם העובדה שאנחנו אחים?" שאלתי.
"אנחנו אחים חורגים" הוא ענה לי. "זה מה שאומרים לילדים קטנים כדי שילמדו לאהוב את האנשים הזרים שחדרו אליהם הביתה… ואני חושב שאני מספיק אוהב אותך, אז אפשר להפסיק עם השטות הזו עכשיו" הוא אמר, וחזר להחזיק את פניי בידו והעביר את אגודלו על שפתיי. מתקרב לאט לאט ומנשק אותי שוב. והתנשקנו לשנייה לפני שהבנתי מה הוא אמר. ואז עצרתי את הנשיקה.
"אלכס?" שאלתי שוב "אמרת כרגע שאתה אוהב אותי?"
הוא הסתכל בעייניי עם עייניו הכחולות ואמר לי "אני אוהב אותך לוסי, יותר ממה שאי פעם אוכל לאהוב בחורה"
——
מלותיו לא נמחקו מראשי עד היום, הוא הבחור הראשון אי פעם שגרם ללב שלי לפעום כל כך חזק. הוא הבחור היחיד בעולם שאני יכולה לאהוב ולשנוא בו זמנית. הוא הבחור היחד בעולם שאני מוכנה לוותר על הכל בשבילו.
***
נקודת מבט תומר:
לא האמנתי שנפלתי בפח המטומטם הזה… לא יכולתי להאמין.
אחרי כמעט שעה שישבתי בחוץ, רועד מעצבים, מעצב ומבכי, קלטתי שקופסת הסיגריות שלי אוטוטו נגמרת. הודיתי בליבי שלפחות כסף יש עליי.
ניגשתי לקיוסק הקרוב ביותר וקניתי חפיסת Lm וקרעתי את עטיפת הניילון השקופה. שלפתי סיגריה אחת והצתתי אותה במהירות. הקליפר החליקה לי מהיד.
"כוסאמק" לחשתי בעצבים.. לפחות אם היה לי מקום ללכת אליו להרגע… אבל ברור שאהי לא יכול לחזור אליה… ובטח לא למקום הזה שמתיימר להיות הבית שלי לשעבר… ואחותי באיזה בית מלון מרוחק… חיפשתי את הקליפר שלי על רצפת המדרכה האפורה.

"קח אחי" שמעתי קול מוכר ומנוכר מאחוריי.
עידו.
הוא אחז בידו את הקליפר שלי.
לקחתי את הקליפר מידו והתקדמתי הלאה. לא חסר לי צרות להיום. התיישבתי על משטח הדשא הסינטטי הארור שעיקצץ בכפות רגליי החשופות למחצית. הוא התיישב לידי. התעלמתי.
"דוגרי, התגעגעתי" הוא אמר. ואז סינן "אני מצטער על הכל, תומר."
הוא אף פעם לא קורא לי תומר.
שתקתי.
"אתה לא יכול פשוט להתעלם" הוא אמר
"תראה אותי" אמרתי. חזרתי לשתוק.
"תגיד משו, תצרח עלי, תקלל אותי, תרביץ לי. רק לא השתיקה הזו…" הוא אמר בקול מיואש.
"רק אתה יודע כמה אני שונא את זה…" הוא סינן שוב.
"אתה מנייאק" אמרתי.
"צודק" הוא לחש.
"בנזונה אמיתי" אמרתי שוב.
"נכון" הוא אמר.
"ואם היה בי מספיק כח הייתי קם ונותן לך בעיטה ישר לביצים" אמרתי בעצבים.
הוא קם "תבעט"הוא אמר.
כמעט הרמתי רגל כדי לבעוט בו. במקום זה שלחתי יד והוא עזר לי לקום. ואז נתתי לו בירכית והוא התקפל.
"אנחנו תיקו?" הוא אמר אחרי שחזר לעצמו.
"תיקו" לחשתי לו.
"עכשיו אפשר ללכת אליי לבית, להשלים פערים?" הוא שאל.
"אפשר." אמרתי ושנינו צחקנו. הוא שם לי יד על הכתף כמו פעם.
דוגרי, התגעגעתי.
***
נקודת מבט עידו:
לילה עכשיו.
תומר כבר הלך מזמן. ורק אני נשארתי כאן לבד. אני והמחשבות האיומות האלו. כמו תמיד.
אני לא מאמין שהשלמנו. כל כך התגעגעתי אליו, לעזאזל. כל כך פחדתי מאיך שזה יקרה. כל כך הרבה זמן אני מתכנן את זה. ופתאום זה קורה, ככה, באמצע פארק. בגלל איזה קליפר… לא מאמין.. כל כך התגעגעתי לחיבוק שלך, ולדיבור שלו, ולצחוק שלו… להכל. לכל דבר ששייך לו. כל כך רציתי אותו שוב לידי כמו פעם… כל כך רציתי אותו, פשוט אותו. בכל צורה אפשרית.
אני אידיוט, אני מנייאק, אני חרא, אני בנזונה, אני חבר כפוי טובה, אני מזדיין, אני הכל… כל מה שאי פעם מישו יוכל לומר עליי וכל מה שכבר אמרו. אני שחצן, אני מכוער, אני טיפש, אני הכל.
אבל בנוסף להכל, אני גם מאוהב.
ולא, לא בלוסי. ולא באף אחת אחרת.
אני מאוהב בו.
***