מוזנח באהבה- היא/חלק 2

פרק ב:היא/חלק 2:
היא פתחה את דלת חדרה במלון המואר.. החדר שלה היה מסודר. החדרנית הספיקה לעבור פה קודם, כנראה.

היא פתחה את הווילון במלון הילטון שבפארק ליין, בלונדון. מביטה החוצה, כרגיל. לא משו מעניין. הגשם ניתך ארצה בחוזקה, אלפי אנשים ממהרים לדרכם, לא כל כך שמים לב מי עומד מולם, נדמה כאילו גם אם יהיה אדם גוסס מולם, לא יעצור מרוץ האנשים פה מלחיות את חייו.

היא נאנחה אנחת ייאוש גדולה. העיר הזו, שלא כמו שהיא חשבה, גורמת לה להרגיש יותר ויותר לבד, בחסרון של החיים, של בעל או ילדים, של חיוך- סתם כי מישהו סיפר בדיחה. היא הסתכלה סביבה. מביטה על הקירות הגדולים, שמסמלים בדידות ועשירות בו זמנית. המיטה שלה, שהייתה כל כך מסודרת, גרמה לה לקנא בנשים האלה שיש להן ילדים ובעל, שאיתו הן יוכלו להרוס את הסדר של המיטה. היא הרגישה עייפות ושאלה את עצמה ממה בדיוק. היא לא הספיקה לענות לעצמה לפני שנשמעו דפיקות עדינות בדלת.

"hello" (שלום) היא אמרה במבטא ישראלי משהו, לבחור שעמד מולה. היא בחנה אותו מכל צדדיו. הוא נראה בן גילה 25-28… משהו כזה. חולצתו הייתה מהודקת אליו בצורה די בולטת, מוכנסת לתוך מכנסיו, שלא היה ספק שנקנו במחיר לא מועט. בניגוד לשאר הלונדונים המכובדים, הוא לא לבש טוקסידו או חליפה על חולצתו, פשוט למידי.

פניו היו עדינות מעורבבות בגסות כלשהי, מיד היא חשבה לעצמה, שמן הסתם, הוא לא אנגלי וגם לא לונדוני. עיניו היו חומות ושיערו היה מסורק לצדו של פניו, דמוי פוני עדין. וחיוכו, היה קצת מאולץ, היא חייבת לומר.

"Hi" (היי) הוא אמר. ולפי מבטאו, היא הוכיחה את ניחושה, הוא לא אנגלי. היא הביטה בו במבט מצפה.

הוא ניער את ראשו, כאילו מנסה להתרכז ואמר באנגלית לא כל כך ברורה ודי מהירה "I looking for Mr. T do you know where he is?" (אני מחפש את אדון טיי, את יודעת איפה הוא?)

היא צחקה בעדינות מעושה ואמרה "sorry but I don't know any Mr. T" (מצטערת, אבל אני לא מכירה שום אדון טיי). ואז כבר כמעט סגרה את הדלת כשהוא החזיק את הדלת בידו. "Hmm… I'm really sorry to bother you… but… it's very cold out there…so if you don't care offcours- can I stay here until Mr. T will come bake? " (אמ.. אני באמת מצטער להטריד אותך… אבל… מאוד קר שם בחוץ.. אז אם כמובן לא אכפת לך, אני אוכל להשאר כאן עד שאדון טיי יחזור?)

היא הסתכלה עליו לרגע כאילו לא הבינה מילה ממה שאמר ואז אמרה "oh.. I love to…but you know… it's been a long day…and now I just want to go to sleep so… I'm really sorry…" (או.. הייתי שמחה.. אבל.. אתה יודע… זה היה יום ארוך… ועכשיו אני רק רוצה לישון.. אז.. אני באמת מצטערת..) היא אמרה, ותוך כדי שהיא מהנהנת בחביבות מעושה, היא סוגרת את הדלת בעדינות ונועלת אותה. לאחר מכן היא הציצה דרך העינית של הדלת, וראה שהוא עדיין עומד שם, הבחור ההוא, נראה קצת המום.

היא התיישבה מאחורי הדלת, נשענת עליה. שואלת את עצמה מה הבעיה איתה. לפני רגע היא הרגישה כל כך לבד, וברגע הבא היא מסרבת לארח חברה למישהו. היא באמת הרגישה עייפות כלשהי היא חשבה לעצמה שאולי, אולי הגיע הזמן לפרוש מכל זה.

היא תמיד חלמה על קריירת משחק בהוליווד. כשזו נכשלה, היא התפשרה על קריירת עסקים באנגליה.

'נו..' היא חשבה לעצמה 'קריירת עסקים, יש. כסף, יש. חברים צבועים, יש. חדר יוקרתי במלון, יש. חדר ארונות מלא בבגדים מהשדרה החמישית, יש. בעל? אין. ילדים? אין. אפילו חברים לצאת איתם אחרי העבודה- אין לך. מה השגת בזה שעזבת את הארץ? תחושת הלבד שלך רק גברה.'

היא היססה לעצמה לעוד חמש שניות, ואז התרוממה ופתחה את הדלת. היא ראתה אותו, יושב על הספסל שמול חדרו של מי שאמור להיות אדון טיי. "אני יודעת שכנראה לא תבין מילה ממה שאמרתי" היא אומרת בעברית מסתכלת ישירות לתוך עיניו. "אבל אני מצטערת על קודם. התחושה הזו, של לסרב לאנשים, להינעל, לא להיפתח, להשאר לבד. היא כבר סוג של הרגל מבחינתי. ולפעמים, אנשים מעדיפים להשאר לבד, להיכנס לדיכאון, מאשר לפתוח את הדלת שלהם לאנשים שישכיחו מהם את הלבד שלהם. אני הולכת עכשיו לחזור לדבר באנגלית, ולומר לך שאני רוצה שתכנס לחכות בחדר שלי, וכדאי לך מאוד לומר כן, כי אם לא, אני אכניס אותך בכח. אני מבטיחה." היא אמרה, ועצרה לרגע מלדבר, מתנשמת, ואז פותחת את פיה כדי להמשיך לדבר. אבל הוא כבר קם.

"אוקי.. אז נכנס?" הוא שאל בעברית, מושיט לה את ידו. מחייך אליה חיוך ישר.

היא, המומה, מושיטה אליו את ידה, לא מוציאה הגה מפיה, אבל עיניה, עיניה שואלות אלף ואחת שאלות, שהיא יודעת, כנראה תקבל עליהם תשובה בהמשך.

***

הם התיישבו בחדרה, היא קמה, מורידה את נעלי העקב שלה, שאם לא תעשה כך, היא עוד תיפול מהם, מרוב ההלם.

הוא חייך אליה את החיוך הישר שלו. היא לא הורידה מהחיוך שלו את עיניה. אם יש משהו, שיכול להפנט אותה אצל גברים, זה חיוך יפה.

"נו שבי כבר" הוא אמר, צוחק קצת. המראה הזה. של בחורה מהופנטת, זה לא משהו שרואים כל יום. הוא הסמיק.

"אז.. שמעת.. זאת אומרת. הבנת כל מה שאמרתי?" היא אמרה-שאלה, מסמיקה עוד יותר ממנו.

"אמ.. בואי נראה, זה שאת דוחה אנשים מלהיות איתך הפך כבר להרגל, ישנם אנשים שמעדיפים לחיות בדיכאון. ואת ממש, אבל ממש, רוצה שאני אכנס לחכות בחדר שלך, כי אם זה לא יקרה- איימת עליי- את תכניסי אותי בכוח." הוא אמר, מסכם את כל מה שהיה לה קשה כל כך לומר, בשלושה משפטים קצרים- שבשבילו, הם כנראה חסרי משמעות לחלוטין.

"כן.. משהו כזה." היא אמרה, מסובבת את ראשה, כדי שלא יראה את הסומק שעלה עד תנוכי אוזניה.

הוא התכופף מביט בעיניה, מרים את ראשה. היא הביטה בו, מנסה להבין מה קורה עכשיו.

"למה?" הוא שאל, היא לא הבינה את כוונתו, היא צמצמה את עיניה לכדי סדק צר. "למה את מרגישה לבד, אני מתכוון..?"

"לא יודעת. זה מין הרגשה כזו, שהתפתחה עם השנים." היא סובבה שוב את ראשה. לא ייאמן. 26 שנה שהיא חיה, ואף אחד בעולם, לא ראה אותה בוכה, או מסמיקה. והוא.. ה.. בחור הזה.. שהיא אפילו לא יודעת איך קוראים לו, מכיר אותה פחות מחצי שעה, וכבר הספיק להביך אותה מספיק, כדי לראות אותה מובכת. והספיק לעורר מספיק דברים עצובים כדי לראות אותה בוכה.

היא ראתה את השלט זרוק על הרצפה, היא הרימה אותו, והדליקה את השירים. שירים תמיד עזרו לה להירגע. השיר "Jolene" של Dolly Parton הושמע בחוזקה. היא שמחה לרגע שהחדר שלה אטום לרעשים. הם שתקו. הוא הניח את ידו על ידה. היא קפצה מבהלה ומשכה את ידה אחורנית. הוא נרתע. "אני מצטער" הוא אמר, "לא התכוונתי.."

"זה בסדר" היא אמרה, לא מתכוונת להיתקע על זה הרבה זמן. "מה השם שלך?" היא שאלה. הוא צחק.

"הישראלי, או האנגלי?" הוא שאל "תבחר אחד מהם." היא אמרה. "אני מרגיש קצת בראיון עבודה עם כל הפורמליות הזו…" הוא אמר. מחייך שוב את חיוכו הישר. "דיוויד," הוא אמר "אני מעדיף דיוויד"

"דנה." היא אמרה. לא מוסיפה הרבה, שוב, מהופנטת לחיוכו.

הוא הסתכל עליה. היא לא כל כך שמה לב. הוא תפס אותה ומשך אותה אליו, מושיב אותה על ברכיו. מנשק את שפתייה בעדינות אבל בתשוקה חזקה. יד אחת על מותניה וידו השנייה מחזיקה בכתפה, שלא תיפול. היא התנתקה ממנו וקמה.

"למה?" היא שאלה.

"למה לא?" הוא שאל. הוא נעמד גם, פוסע לכיוונה. לא נראה היה שבכוונתה לזוז לאנשהו. הוא הגיע אליה, כורח את ידיו סביב מותניה, מסתכל בעיניה, המבט הזה צמרר אותה. זה לא היה מבט של טירוף, או תשוקה, זה היה מבט של.. כבוד, אולי?

"תני לעזור לך להפסיק להרגיש לבד." הוא אמר, מצמיד אותה אליו. מגעו היה כל כך… זורם משהו. החיבור ביניהם היה שונה. הוא פיזר את שיערה, מלטף אותו בעדינות, עובר עם ידו על פניה וצווארה. היא עצמה את עיניה בצמרור, או שזו הייתה הנאה? מעולם לא הייתה בסיטואציה כזו עם גבר, ובטח לא עם אחד שפגשה הרגע. "את כל כך יפה כשאת רגועה" הוא אמר, עובר עם עיניו על פניה. היא הרגישה את הרצון בקולו. הוא דחף אותה אחורה, השעין אותה על הקיר, "תגידי שאתה לא רוצה את זה גם? תגידי לי שאני טועה? " הוא אמר, מצמיד אותה יותר אליו. מחזיק אותה ממותניה, חזק. היא לא יכלה להוציא מילה מפיה, היא הרגישה כה אבודה.. היא דחפה אותו ממנה.

הוא עזב אותה. מרים את ידיו כבתנועת כניעה. "למה?" הוא שאל.

"צא מפה, בבקשה, רק צא. אוקיי?" היא אמרה, כל כך מתחננת לאלוקים שייקח אותו משם, שישאיר אותה שוב לבד. כשאמרה שהיא רוצה להפסיק להרגיש לבד, היא לא התכוונה בצורה כזו. היא הרגישה פתאום מנוצלת, ריקה. היא שאלה את עצמה אם לעולם לא תדע אהבה אמיתית מהי.

הוא הסתובב, הרים את המעיל שלו, מעיף בה מבט נוסף בדרכו החוצה. לפני שיצא הסתובב אליה ואמר "זה עוד לא נגמר." ויצא.

היא נחתה על הרצפה, מתנשמת פעם ופעמיים בכבדות ופורצת בבכי. עדיף לה את הלבד שלה. היא שונאת את ההרגשה של הלבד, אבל עוד יותר מהרגשת הלבד, היא שונאת להרגיש מנוצלת. ואף בחור, יפה ככל שיהיה לא יצליח לגרום לה לחזור שוב להיות מנוצלת.

היא המשיכה לבכות, וכוחות כלשהם כדי לקום, כבר לא נותרו בה. היא נרדמה על הרצפה, אוחזת בידה את כרית הלב הגדולה שכבר רטובה מדמעות.