מוזנח באהבה: ילד רחוב:

ילד רחוב:
אנדריי גמגם משהו ויצא במהירות מהחדר.
הוא נשאר עומד מולה, בוכה כמו ילד קטן. הוא התיישב לידה על המיטה. היא התקרבה אליו, מניחה את רגליה על רגליו, מלטפת את גבו עם ידה, מניחה עליו את ראשה במעיין חיבוק רך.
"אני כל כך מצטער, לוסי שלי. אני כל כך מצטער" הוא המשיך להגיד שוב ושוב בין דמעה לדמעה. היא כרחה את ידיו סביב גופו המוצק, לא מצליחה להקיף את כולו. מחבקת אותו חזק חזק.
הוא חצי נשכב על המיטה, רגליו עדיין מונחות על הקרקע. היא נשכבה איתו. ראשה מונח על חזהו שעלה וירד בקצב נשימותיו ודמעותיו.
"בסה מי וידה בסה" (די חיים שלי די, ספרדית) היא לחשה בשקט. מחבקת אותו חזקה מנסה להפסיק את הרעידות החזקות שלו.
הוא ליטף את פניה, היא הרימה את מבטה אליו, עיניו היו אדומות ואפו הקטן והשחום היה רטוב. בתוך כל הסיטואציה הזו היא התביישה לחשוב שהוא יפיפה בכל דרך שקיימת. למרות שהוא בוכה.
היא עלתה אליו לאט לאט, מביטה בעיניו. מנשקה כל דמעה מלוחה על פניו, עד שהגיעה לשפתיו והניחה שם בשקט נשיקה קטנה, ואז חזרה להביט בעיניו וחייכה חיוך קטן. הוא חיבק אותה חזק, בולע אותו לתוכה. היא הרגישה כל כך מוגנת באותו רגע. היא הרגישה שהוא בוכה שוב, דמעותי נוטפות ומרטיבות את שיערה.
"אני כל כך אוהבת אותך, תומר. כל כך אוהבת" היא אמרה, ויכלה להשבע שהיא שומעת את ליבו עוצר לשנייה או שתיים.
אחיזתו בה התחזקה והוא הפך אותה על המיטה, עולה מעליה, נצמד לשפתיה בחוזקה. הם היו כל כך צמודים באותו רגע.
הוא עצר את הנשיקה, מתנשף.
"לוסי… לוסי שלי. אני לא באמת נוסע. אני כאן. לנצח. ואני רוצה אותך איתי, לנצח. את מבינה?!?"
הוא הסתכלה עליו לשבריר שנייה ואז אמרה "אם לא תמשיך לנשק אותי עכשיו, יהיו כמה דברים שאני לא אבין…"
הוא הסתכל עליה לשבריר שנייה וברגע הבא הם היו מחוברים כל כך, כאילו נולדו יחד. רגליה נכרחו סביבו מצמידות אותו אליה יותר.
"אהם… אני רואה שמישהו פה התקדם שלב" הם שמעו קול מאחוריהם.
הוא ירד ממנה במהירות.
אנדריי עמד בפתח.
תומר העביר יד על פניו, מתרחק מלוסי.
"כמה זמן אתה עומד פה כבר?" היא אמרה.
"מספיק זמן" הוא אמר. "אה.. ואל תדאג," אנדריי אמר, פונה לתומר "אני אשתדל לא לקבור אותך" ואז יצא לרגע, ונכנס חזרה "אלא אם כן תפגע בה." ואז יצא סופית, סוגר את הדלת אחריו.
"אז…" לוסי אמרה,
"שתקי כבר" הוא אמר, עולה עליה שוב, נצמד לשפתיה, והיא יכולה להשבע ששמעה את הרוח החורפית לוחשת להם בהצלחה.
***
בלה עמדה במטבח, שוטפת כלים, כששמעה את קולו של אנדריי קורא לה מהקומה העליונה.
"מאמה," הוא אמר, יורד במדרגות, "יש משהו לאכול? אני רעב כל כך. ונראה לי שגם לוסי והחבר החדש שלה רעבים…"
"חבר חדש?" היא שאלה.
"כן. תומר." הוא אמרה, גונב לה שניצל ממגש השניצלים החמים שעמד על השיש. "טעים" הוא אמר.
היא סגרה את הברז, מנגבת את ידיה, מסתכלת עליו. "תומר?" הוא שאל.
"כן"
"זה שעזב את בית הספר?"
"כן."
"זה שאבא שלו…"
"כן"
"ואמא שלו…"
"כן"
"ואחותו…?"
"כן, כן אמא. תומר הזה. ותהיי בשקט. הוא פה"
היא הסתכלה עליו במבט המום. הוא לקח עוד שניצל מהמגש.
"מה זאת אומרת הוא פה? למה הוא פה? ממתי הוא פה? איך הוא פה? מה זאת אומרת? ותפסיק כבר לקחת שניצלים זה לצהריים!" היא אמרה, מרחיקה ממנו את מגש השניצלים.
"אבל אני רעב!" הוא אמר. מתעלם משאלותיה.
"תענה לי על השאלות ותקבל שניצל" היא אמרה.
"תגידי" הוא אמר בפה מלא, לועס בקול. "של מי היה האופנוע הזה פה היום בבוקר?"
היא הסתכלה עליו בשקט, הוא היה עסוק בלאכול את הסוף של השניצל בתאבון.
"סתם.." היא אמרה. "אתה יכול לענות לי בבקשה?"
"לא יודע מה את רוצה אמא. הוא אצלה בחדר, והם כולה מדברים. והוא רעב. אז אולי נאכל כבר?"
"שום לאכול. למה הוא אצלה בחדר?"
"מה זה למה? הם חברים?"
"מה זה הם חברים? איך הם חברים? למה הם חברים?"
"כי הם רוצים? נו… אמא אני רעב לפחות תביאי לי שניצל" הוא זרק מבט רעב לעבר המגש. היא נאנחה עמוק ועזבה את המגש. הוא ירד מהכיסא מהר וניגש למגש ברעב.

"אבל… אבל… איך היא יכולה להיות חברה שלו? הוא… הוא… הוא ילד רחוב. הוא…איל היא עושה לי את זה?"
"אמא" הוא אמר לה בין ביס לביס, "אני בטוח שה'ילד רחוב' הזה עדיף מאלכס ה…" ואז קלט מה הוא אומר ועצר את המשפט.
"ה…מה?" בלה שאלה.
"כלום. אני מדבר שטויות כי אני רעב אוף" הוא מלמל.
"לא אתה לא."
"כן אמא אני כן! אוף נו די תני לה לחיות תחיים שלה כבר היא מספיק בוגרת והיא עברה המון כשי לדעת מי באמת יפגע בה ומי לא. ותגידי תודה שהיא לא הלכה עם עידו…" הוא אמר ויצא מהמטבח במהירות.
בלה נשארה שם, עומדת לבד, גונבת שניצל מהמגש, נוגסת בו בעדינות.