מוזנח באהבה: שוב:

שוב:
נקודת מבט תומר:
עמדתי ליד הקיוסק הישן שנסגר מזמן. ואפילו ההקלטה של הילד כבר לא מנגנת. קברתי את ראשי בין ידי. הלב שלי תקתק מהר. רציתי לראות אותה כבר.
בין כל האנשים הפשוטים, עם הסניקרס והג'ינסים המשופשפים, בין כל הילדים הפראיים עם הכדור השחוק, בין הנערים המבודדים עם הפלאפון והאוזניות, היא נראיתה כל כך זוהרת. כל כך יפה. והשיער שלה שעם השנים השתנה לזהוב כהה, היה אסוף לקוקס מסודר. והאיפור שלה היה סימטרי להפליא. כל כך היא. כל דבר במקומו. מסודר. היא הייתה לבושה כצו האופנה האחרון עם נעליים ותיק תואמים. והכי חשוב, הדבר הכי חשוב, הדבר הכי יקר שקיים- החיוך שלה. כל כך ישר. כל כך… כל כך דנה.
היא התקרבה אלי לאט, הולכת יציב על העקבים הגבוהות.
"גבר קטן שלי" היא התקרבה אליי מלטפת את פניי, כמו תמיד. כמו שהייתה עושה אז. השפלתי את עיני, לא היה די בכוח כדי להסתכל בעינייה הגדולות.
"תסתכל עליי" היא ביקשה, רגע לפני שהרמתי את ראשי. מאז שהרמתי את ראשי עד שחיבקתי אותה חזק פורץ בבכי, עברו רגעים שנדמו כנצח.
כל כך התגעגעתי לעיניה הגדולות, לחיבוק המנחם. כל כך התגעגעתי למילים המרגיעות. התגעגעתי לתחושה של לדעת שיש שם מישהו שיהיה שם תמיד בשבילי, ולא משנה מה קורה.
התגעגתי ליד שמונחת על כתפי בצורה די מרושלת, שלא כל כך מאפיינת אותה. את דנה. את דנה שלי.
היא התיישבה לידי, ורק עיניה הגדולות אמרו כל כך הרבה שבכלל לא היה צריך לדבר.
היא רק אמרה "לא החלפתי אותך מעולם תומי" והתחלתי שוב לבכות כי התגעגעתי לשם הזה שבו הייתה קוראת לי. "לא היה לי אף גבר אחר שטיפחתי כמו שטיפחתי אותך. ועכשיו אני כאן. ואני כבר לא עוזבת שוב תומי"
הרמתי אל ראשי מביט בעיניה. "לעולם?" שאלתי בלחישה.
"לעולם" היא ענתה לי בביטחון והצמיד נשיקה קטנה לשפתיי כמו שהייתה עושה מאז ומתמיד.
***
הם ישבו סביב השולחן הלבן כל כך. והיחידים שאכלו את האוכל שהיה על השולחן היו אנדריאן ובלה. לוסי ישבה שם. אלכס ישב שם. כאילו אוכלים את האוכל שבעיקרון הם משחקים בו בצלחתם.
"אז.." אלכס אמר במבטא הארגנטינאי שלו, מה שפעם היא כל כך אהבה בו. מה שהיום היא כל כך שונאת בו. מבטא שמזכיר לה דברים רעים.
"משו חדש?" הוא שאל, מביט ישירות לעיניה. "נאדה" (כלום,ספרדית) היא לחשה לו בשנאה. היא חייך את החיוך השטני שלו. היא כל כך רצתה את תומר לידה. שייתן לה את תחושת הבטחון ש… מה זה? היא הסתובבה כדי לראות את ידו של אנדריאן מונחת על כתפה, נותנת לה את תחושת הביטחון שהיא כל כך רצתה. היא חייכה אליו. אלכס זרק אליו מבט מזלזל.
עיניה של לוסי נתקלו באימה, בלה. לוסי שאלה את עצמה אם היא באמת לא שמה לב למה שקורה פה או שהיא שמה לב ופשוט מתעלמת? מבטה המתעמק של בלה באוכל, הבהיר ללוסי שהיא באמת לא שמה לב.
"מאמא" לוסי אמרה, מביטה עדיין על אלכס. "אני סיימתי פה, אני עולה לחדר", היא אמרה ושמה את המזלג על הצלחת, קמה ממקומה. שמה לב למבטו של אלכס. שסוקר אל גופה מלמעלה למטה,גורם לה להתעצבן ולדחוף את כיסאה אחורה ולעלות במהירות במדרגות.
"כן, סניורה. גם אני סיימתי פה" הוא אמר, קם בעדינות. "גראסיאס" הוא ניגש אליה ונשק על מצחה, כמו שתמיד היה עושה, והיא כרגיל הייתה מוחה עם ידה ואומרת "דיספאראטס" (שטויות, ספרדית) והוא היה מחייך כהרגלו ועולה לאט במדרגות.
***
נקודת מבטה של לוסי:
שנייה לפני שסגרתי את דלת חדרי אחריי, הושחלה רגלו של אלכס ומנע ממני לעשות את זה. הוא דחף את הדלת ונכנס, כאילו הוזמן בכלל, בטבעיות, כאילו היה זה ביתו שלו.
"פשיי.. אני רואה גדלת עם השנים. פעם היה לך חדר ורוד עם ציור של חתולים על הקיר" הוא אמר, והתיישב על המיטה הגדולה.
"מה אתה רוצה?" אמרתי לו והתיישבתי על אדן החלון הרחב, מתחננת לראות את תומר נכנס לבית.
"נאדה, מיאמור, רק לדבר קצת. אפשר?" הוא אמר לי, באותה שפה מתלקקת שדיבר איתי אז, זו שכל כך משכה אותי. גרמה לי לרצות אותו קרוב, זו שהיום מעבירה בי חלחלה.
"לא שחכתי מה היה אז, אם זה מה שאתה רוצה לדעת." אמרתי, עדיין לא מביטה פעם אחת בעינייו הכחולות, יודעת שאלו הם כמו אויב בשבילי.
"יודע, מיאמור. אפשר לבקש ממך סליחה בוניטה?" הוא אמר, קם מהמיטה ,מתקרב אליי. התכווצתי במקומי. הוא שם לב לזה. "אוקיי, מיאמור, אני נשאר פה. לא רוצה להפחיד אותך כמובן." הוא אמר, נשען על הספרייה הלבנה.
"אלכס" אמרתי, מתכננת את מילותי הבאות.
"כן מיאמור" הוא אמר. גילגלתי את עיניי.
"אני לעולם לא אסלח לך על מה שעשית לי. את רצחת לי את האישיות. עשית את הדבר הגרוע ביותר שבחור יכול לעשות לבחורה." אמרתי ואז השתתקתי. עדיין לא מביטה בעינייו. ואז אמרתי "אני שונאת אותך."
הוא קם מהספרייה הלבנה, מתקדם לעברי, מתכופף בעדינות. התכווצתי במקומי. הפעם הוא כבר לא היה הג׳נטלמן שלא רצה להפחיד אותי. הוא חזר להיות רע כמו שהכרתי אותו.
הוא התקרב אליי, מלטף את פניי, דוחף את שיערי מאחורי אוזני. עדיין לא הבטתי בעינייו.
"שונאת אותי?" הוא לחש. הינהנתי.
"אם את כל כך שונאת אותי, לוסי, אז למה את לא מסתכלת בעיניי?" הוא לחש שוב. ליבי דפק בחוזקה.
"תגידי לי, לוסי,"הוא המשיך ללחוש בקול מאיים. "את שונאת אותי, כי פגעתי בך, או כי סירבתי לעזוב את ספרד ולבוא איתך לישראל?" הוא אמר. עיניי עדיין מושפלות. "הרי שנינו יודעים, לוסי, שלא פגעתי בך. נכון?" הוא שתק לרגע. "שנינו יודעים שאף גבר לא יגרום לך להנאה כמו שאני גרמתי לך נכון, לוסי?,"הוא אמר את שמי שוב ושוב גורם לי להשתגע. אבל הוא צודק, אין אדם בעולם שמכיר אותי כמוהו. הוא יודע כל דבר קטן עליי. הוא לא באמת פגע בי פיזית, אבל הוא נטש אותי. וזה פוגע יותר מהכל. שנאתי אותו. נראה לי…
"לוסי,"הוא המשיך ללחוש. "תסתכלי עליי לוסי, אני יודע שזה מה שאת הכי רוצה מאז הרגע שנכנסתי לפה. נכון, לוסי?" הוא צדק. רציתי רק עוד פעם אחת להבלע בעינייו הכחולות כל כך.
הרמתי את מבטי.
עינייו הכחולות חדרו בי חזק. ושפתייו הוורודות שכל כך התגעגעתי אליהם היו יפות יותר מתמיד. הוא חייך חיוך קטן וחיזק את אחיזתו בפניי. "אני יודע שאת רוצה את זה יותר מהכל" הוא לחש. וכל כך צדק.
הוא צימצם את הסנטימטרים הבודדים שהיו ביננו במהירות ונצמד לשפתי. תופס בירכי ומרים אותי עליו, נצמד לקיר. "תמיד רצית אותי יותר מהכל לוסי, מהיום שהכרנו." הוא לחש לי בין נשיקה לנשיקה. "אבל אני לא מסוגל" לחש ואז ניתק משפתיי. "לא מסוגל, להיות חבר שלך. אני לא בנוי לזה לוסי, את מכירה אותי." הוא אמר, והוריד אותי ממנו, מסדר את חולצתו. "ואני לא מדבר בכלל על זה שאת הרבה יותר קטנה ממני.."
"אני פשוט לא מסוגל." הוא אמר שוב, ויצא מהחדר. משאיר אותי שם, כמו תמיד. גורם לי לשנוא אותו שוב.
***