מוזנח באהבה

פרק א: היא\חלק 1
הוא ישב על גדר האבן הנמוכה, מסתכל על העוברים והשבים, לוקח עוד שכטה מהסגריה שבידו. הסיגריות האלו… כבר לא מחממות את ליבו כמו פעם… ומבטי הרחמים מעיני האנשים שברחוב כבר לא ממלאים את ליבו בתחושת התקווה המאוסה שאולי, אולי, כן יתייחסו אליו באופן שווה.

הוא הביט מטה אל נעלי האדידס שלו שפעם היו חדשות, לבנות עם פסים כסף… והלשונית הגדולה הזו שהוא כל כך אהב… העיף מבט גם על המכנס הג'ינס הישן שלו ועל ידיו שנראו פתאום כל כך מוזנחות… היה נמאס לו מכל זה. לפחות פעם בחודש, מאז מה שקרה, הוא רוצה לעמוד ליד המראה ולומר לעצמו "תומר, תתאפס על עצמך!" הבעיה היחידה היא, שהמראה היחידה שהוא יכול להסתכל דרכה בלי שיחשדו בו שהוא מתכונן לגנוב מהחנות, נמצאת בביתו. וגם היא, כמו ליבו, נפשו, וגופו- מנופצת לאלף חתיכות קטנות.

הוא זוכר את הערב ההוא, שבו היא התנפצה… זה היה רק לפני חצי שנה- 8 חודשים, ועדיין, זה נראה כאילו עבר לפחות עשור ממתי שזה קרה..

היה משחק של בית"ר, הוא הזמין את כולם אליו, פעם ראשונה, כדי שיראו את המשחק של הקבוצה שהם, כולם, כל כך אהדו. הבית הקטן שלו היה מבולגן והוא עשה מאמץ גדול לסדר כל פינה בבית שלא כל כך ישימו לב שהבית שלו נורא קטן ביחס לבתים של כל בני שכבתו.. השעה הייתה שבע וחצי בערב, כשכולם התחילו להגיע, הם ישבו ואכלו וצחקו, והוא הרגיש שייך ונהנה..

המשחק התחיל… קצת קרוב למחצית, הוא שמע פתאום צעקות, הוא כל כך התפלל שלא יקרה כלום. לא עכשיו, לא פה, לא היום…

דלת ביתו נפתחה, ואביו, גדול ממדים כתמיד נכנס דרך הדלת, עצבני, כרגיל. הוא דיבר בפלאפון עם מישו, עצבני, צועק.

החברים שלו הסתכלו בו ובאביו חליפות, מבטי שאלה או יותר נכון, מבטי פחד בעיניהם.

"צאו מכאן" אמר אביו, בשקט, ואז צעק "כולכם!". כשאף אחד לא קם הוא תפס את בקבוק הקולה הקרוב וזרק אותו לעברו של תומר, הבקבוק החטיא, ובמקום תומר, התנפצה המראה.

תומר התרומם לאט, ומבט מאוכזב, עצוב, כועס, אומלל ועוד אלף ואחת דברים נבטו מעיניו. חבריו קמו בזה אחר זה, והלכו. תומר לקח את השלט בידו כיבה את הטלוויזיה והתיישב על הספה. אביו התיישב גם הוא. תומר הרים את מבטו, עיניו נפגשו באביו, יושב, ומתכתב עם מישהו בפלאפון, ואז, מרים את מבטו הישר לעיניו של תומר ואומר "הכבוד שלי מספיק רמוס גם ככה בשכונה הזו, אחרי שהתחתנתי עם אמך הטיפשה, אחרי שיצא לי ילד כמוך ואחרי שהאדם הנורמאלי היחידי במשפחה הזו, אחותך, החליטה לעזוב. שלא תעז להביא לפה שוב חברים, אתה מבין?" הוא אמר, ולא חיכה לתשובה, כנראה. ולכן, כשתומר אמר לו "תודה אבא, נתת לי עוד סיבה לשנוא אותך" אז אביו הרים שוב את עיניו והם היו מלאום עצבים. אבל הפעם, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, תומר לא השפיל את עיניו. הוא הביט ישר לתוך עיניו של אביו ואמר לו שוב "תודה". ואז, קם, ויצא. והבטיח לעצמו שלעולם, לעולם, הוא לא הולך לפחד יותר מהאיש הזה שמתיימר להיות אביו.

***

הוא התנער במהירות לשמע מישהו קורא בשמו, מרים את עיניו. הוא ראה את קבוצת החברים מבית ספרו הקודם.

"היי, תומר! רוצה שנבוא אלייך לראות את המשחק?" אמר אחד מהם, וכולם התפרצו בצחוק. הוא שלח אליהם מבט כואב.

הקבוצה נעצרה מולו והתקדמה לעברו, הוא התרומם. אולי יש לו אבא משוגע, ואמא שלו כבר לא בין החיים, אבל הוא לא פראייר.

"מה'תה נעמד? שב, שב." אמר עידו. הוא כל כך שונא את חיוך הניצחון הזה על פניו, כאילו הוא מלך העולם. ולחשוב, שעד לפני 8 חודשים הם היו החברים הכי טובים. ואם היום, כל הקבוצה הזו שלו, הבנים והבנות שמסתובבים איתו כאילו הוא איזה בודהה שלהם, היו יודעים כמה הוא הרס לרבים מהם את החיים, הם היו רוצחים אותו בדם קר.

השיער שלו, של עידו, נעמד כמו תמיד, מסורק מעלה. ופניו, נשארו מכוערות כשהיו, מחייכות חיוך ניצחון. ברור היה לו, לתומר, שאם לא מה שקרה באותו ערב, לפני שמונה חודשים, אף אחד לא היה מסתכל על עידו. ועוד היה ממשיך להישרך אחריו, אחרי תומר, לכל מקום אליו הלך. יש לו מזל יותר משכל -או מיופי- לעידו הזה.

"כדאי לך לקחת את חבורת הכלבים שלך מפה, ומהר. כי שנינו יודעים, " אמר תומר, מסתכל לתוך עיניו של עידו בכעס, "שמהר מאוד הגלגל יכול להתהפך, ואתה תחזור, להיות הכלב שקשור ברצועה, וגם אתה לא תהיה איזה כלב חמוד, אתה תהיה הכלב הכי מכוער שקיים עלי אדמות, אתה מבין? כלב שעושה כל מה שאומרים לו, וזה מתחיל בלעבוד על המורה שאתה נעלת את מושיקו בשירותים- למרות שאני עשיתי את זה, ונגמר בלרסס את הבית של משה סימנטוב, בפורים שנת 2010!" הוא אמר, משתיק את עידו, לכמה רגעים, עד שזה פתח שוב את פיו. אבל לפני שהוציא מילה אחת מפיו, השתיק אותו תומר ואמר "חבל עידו, שנינו יודעים שאולי, היום כולם מסתובבים סביבך כאילו אתה איזה שייח' שלהם. אבל כמו שאתה יודע, החיים לא צפויים וגלגל, דרכו להסתובב. וכמו שאני יודע שאתה זה שריססת את ביתו של משה סימנטוב בפורים שנת 2010, אני גם יודע הרבה דברים אחרים, שאין אחד שיודע. נראה כאילו שחכת, שהיינו החברים הכי צמודים ב10 שנים האחרונות בבית בספר השכונתי, ברנקו וייס. אל תשכח את זה, עידו, אל תשכח."

הוא התנשם בכבדות, בעצבים, מעיף את הסיגריה הדלוקה על המדרכה, לא טורח לכבות אותה, ומתיישב בעייפות מדומה על גדר האבן הנמוכה. פתאום, משום מקום, הוא שם לב שכולם עדיין שותקים, מביטים לאחור, הוא התרומם שוב, מנסה לראות מה שכולם רואים.

ואז הוא ראה אותו, את סימנטוב, את משה סימנטוב. מסתכל על עידו ועיניו, מביעות כעס עמוק.

"זה נכון? עידו? זה היית אתה?" סימנטוב אמר, מנסה לא להתעצבן, ולא כל כך מצליח.

"כן!" אמר עידו, מנסה להציל את כבודו האבוד. "ואתה יודע מה? לא כפת לי מה תחשוב עליי. זה הייתי אני ואם אתה רוצה אתה מוזמן ללכת. אני לא תופס פה אף אחד בכח!" אמר עידו, מביט סביבו כאילו שואל, אם יש כמה נוספים שרוצים ללכת עם משה.

"אהם, אהם.." כחכך תומר בגרונו, כאילו מנסה לתפוס את תשומת הלב של כולם, רגע לפני שהם מתפזרים. כולם הסתובבו אליו, לרגע היה נראה כאילו עידו הולך לקפוץ עליו ולשסף את גרונו עם שיניו.

זה לא קרה.

"בטח," פתח תומר את פיו וקם, מסתובב סביב עידו. "שכלב, שכבר קשור ברצועה לאדונו, לא יכול להחזיק רצועה של כלבים אחרים, לא כך? " הוא אמר, מעביר את מבטו על כל הקבוצה. "מקומך היה, ומקומך יישאר תמיד, כאדם שאין לו דעה משל עצמו. ולא משנה, כמה תחייך, החיוך שלך יישאר מכוער כשהיה. אל תנסה לשנות את זה."

הוא אמר, והזיז ילדים אחדים מדרכו, מנסה לעבור. ואז… אז הוא ראה אותה.

השיער המתולתל והמוכר שלה, שפעם היה חום בהיר, היא צבוע כרגע בגוונים אדומים ועדינים. הנזם העדין שהוצמד לאפה הקטן, הוסיף עדינות לפניה השקטים. ושפתיה העדינות.. אוה.. השפתיים האלו.. לא עבות או גדולות בצורה יוצאת דופן, לא אדומות בצורה מנקרת עיניים, ואפילו אודם היא אינה שמה, אבל החיוך שלה, היה היפה ביותר שראה מעולם.

הוא נעצר לידה. מנסה להוציא מילה מפיו. והמילה היחידה שיצאה לו היא "לוס?" ועיניו נאחזו בפניה, כאילו אינו רוצה לעזוב.

היא הרימה את עיניה מהפלאפון שלה, מוציאה אוזניה אחת מאוזנה הקטנה, מחייכת אליו חיוך מהפנט. "הי! תומר, כמה זמן לא ראיתי אותך." היא אמרה וחיבקה אותו חיבוק, שלמרות עדינותו, הוא היה חזק באופן יוצא דופן. "נו, אני רואה שנשארת יפה כמו שהיית פעם!" היא אמרה, מעבירה יד על שיערו, שהיום, בניגוד לפעם, כבר לא היה מטופח. "אז לכן אנחנו מתעכבים פה? ראיתי שכולם נעצרו, אז נעצרתי.. לא ראיתי שגם אתה פה.." היא אמרה מלטפת את פניו, מסתכלת עליו במבט מלא געגוע. "תקפוץ לפעמים לבקר, אה?" היא אמרה, ואז פנתה לשאר הקבוצה. "טוב יפים שלי, נראה לי שאני חותכת הביתה.. אבל תתנו לתומר פה את כל האהבה שמגיעה לו אה? הרבה זמן לא ראינו אותו.." היא אמרה, לא מודעת למה שהלך שם עשר דקות לפני, והלכה.

הקבוצה כולה שתקה. אולי מהלם, אולי ממבוכה. תומר הסתכל על כולם. מבטו נפגש במבטו של עידו, שהיה מלא קנאה. הפעם, תומר חייך חיוך ניצחון והלך לדרכו. לא מצליח לשכוח את חיוכה של לוס.