מוכשרים מהתחת פרק 1

טוהר..
הצמדתי את מצחי על החלון המקושקש. הוא היה מחוספס וקרירותו מנחמת. נשפתי עליו ומחיתי את
האדים שהתקבצו עליו עם כף ידי. לצידי, אופיר הרדומה – החברה כי טובה שלי – נשענה על כתפי ושערותיה דגדגו את קצה אפי.
החטפתי מבט לכיוון צג הטלפון. השעה הייתה כמעט תשע בבוקר. השענתי את ראשי לאחור, על משענת הכיסא המרופד ונאנחתי.
עוד לא הגענו למחנה וכבר הייתי מותשת.
אופיר מלמלה משהו מתוך שינה ושינתה את תנוחתה על כתפי.
כובעו של מארגן ההסעה הציץ בקדמת האוטובוס. הוא כחכך בגרונו ומלמל משהו במיקרופון שבידו. נשענתי על ידי לאחור כדי להטיב לראותו, מעיפה מכתפי את אופיר. "הפסקת שירותים," הפטיר וכמעט נפל לאחור כאשר האוטובוס נעצר. הדלתות נפתחו ורחש מלמולים נשמע ברחבי האוטובוס.
"אופיר, קומי!" ניערתי אותה ממני. אופיר מתחה את ידיה לאחור ונשענה על הריפוד. "ישנתי," מלמלה ושילבה את ידיה מאחורי ראשה.
"לא שמנו לב," אמרתי ונשענתי את כף ידי, מביטה בה מותחת את רגליה.
"למה ציפית?" אמרה אופיר. "אנחנו ערות משלוש לפנות בוקר."
האוטובוס היה כבר חצי ריק. אפילו הנהג ירד ממנו. מתחתי את צווארי כדי לנסות לראות מי איתנו. "למה עצרנו?" שאלה אופיר.
"הפסקת פיפי."
"מעולה!" אמרה וזינקה ממקומה, מושכת אחריה את תיק הגב המרוט שלה. "אני חייבת להתרוקן."
"איכס, מגעילה," חייכתי וקמתי אחריה. התקדמנו לקדמת האוטובוס, אל עבר הדלת, עוברות על גבי מושבים ריקים. פה ושם הונחו תיקים על מקומות הישיבה ומדי פעם נתקלנו בזוג חברים מפטפטים או בילדים ישנים.
אופיר קפצה ונחתה על האדמה הצהובה, מעלה ענני חול ואבק מצידי רגליה. "קדימה טוהר, אני חייבת לשירותים!"
"בסדר קרציה," אמרתי, והנחתי את ידי על קצה אחד הכיסאות שמולי. קצות האצבעות שלי נגעו בשיער רך וחלק. הסטתי את מבטי אל אותו המושב. נער שחור שיער בעל עיניים חומות וגדולות ישב שם. הוא נעץ בי את מבטו הרציני.
משכתי את ידי משערו. "סליחה," מלמלתי. הנער רק הנהן, והסב את מבטו, בוהה בחלון.
ירדתי מהאוטובוס בזהירות, מחזיקה בשולי הדלת. "חמש דקות אופיר. חמש דקות."
"בסדר, אל תהיי קרציה," אמרה ונטלה בידי את תיקה. "שבי כאן בינתיים, או משהו."
נאנחתי וזרקתי את התיק על הספסל הקרוב, מתיישבת לצידו בכבדות. עקבתי במבטי אחר אופיר שכמעט התנגשה בנער עם שיער בלונדיני והצליחה לעצור לפני ששפכה עליו את השוקו שאחז בידו. היא חמקה במהירות לתחנת הדלק. הנער הבלונדיני היישר אלי מבט וחייך. הוא התקרב אלי, מרחיק את השוקו שלו ממנו במרחק בטוח והתיישב לצידי על הספסל.
"את החברה שלה?" חייך והניד בראשו לכיוון התחנה. "אפשר להגיד," אמרתי.
"את חדשה השנה, מה?" שאל. "לא ראיתי אותך שנה שעברה," אמר ולגם בזהירות מהשוקו המהביל שבידו. "כן. אופיר גררה אותי לכאן."
"אופיר?" שאל והרים גבה.
"החברה שלי. זאת שכמעט שפכה עליך את השוקו," אמרתי, וסימנתי בראשי לכיוון התחנה. אופיר יצאה, מנגבת את ידיה במכנסה הקצר והתקדמה לעברינו.
"את רואה, אמרתי לך! חמש דקות ואני פ…" היא הסבה את מבטה לכיוון הנער הבלונדיני שלצידי. "אני ממש מצטערת על ה…" אמרה והצביעה על כוס השוקו שבידו.
"לא, זה בסדר." אמר וחייך, חושף שתי גומות בלחייו.
"אופיר," אמרה והושיטה את ידה אליו. היא חייכה את חיוך הפלרטוטים המוכר שלה. "מישה," חייך ולחץ את ידה. היא חייכה לנוכח הגומות שעל לחייו. גלגלתי את עיניי.
"שקט טוהר!" סיננה וחזרה להביט במבט מפלרטט בבלונדיני.
"טוהר." אמר מישה. הוא הסב אלי את מבטו ומיד חזר להביט באופיר. "אתן מהצפון, נכון?" שאל. "אני כמעט בטוח שראיתי אתכן בהרשמה למחנה."
"יכול להיות," אמרה אופיר, והעבירה את ידה על שערה השחור, שהיה קלוע בצמה ארוכה.
"כן, יש מצב," אמרתי והבטתי שוב על צג הטלפון. "אז מה," אמר מישה, "לאיזו מגמה תכננתן להצטרף?"
"מגמה?" הרמתי גבה. מישה הנהן ולגם מהשוקו. "כן. המחנה מחולק לשתי קבוצות, לא ידעתן?"
"אני ידעתי," חייכה אליו אופיר. "למה לא אמרת לי קודם?" שאלתי אותה. היא משכה בכתפיה וחזרה להביט במישה, כששאלתי אותו, "איזו מגמות יש?"
"מחול."
נענעתי בראשי. "אין סיכוי. אפילו להסתובב בלי לגרום לנזק ברדיוס של מאה מטר ממני אני לא מסוגלת. הלאה."
"אממ, תיאטרון?"
"לא."
"אומנות?"
"ממש לא."
"אז נשאר רק מוזיקה."
"מוזיקה?" מלמלתי. "כן טוהר, את יודעת לנגן," אמרה אופיר.
"באמת?" שאל מישה וחייך, "על מה?"
"כמעט על כל כלי שתחשוב עליו," אמרה אופיר לפני שהספקתי לפתוח את הפה. "היא מנגנת על תופים וגיטרה וחצוצרה ו…"
"פסנתר," אמרתי. "אני מנגנת על פסנתר."
"אני חושב שיש פסנתר או שניים בחדר המוזיקה של גבריאלה," חייך מישה והעביר את ידו הפנויה בשערו החלק והבלונדיני. הוא קלע לפח הקרוב את כוס השוקו הריקה והתרומם.
הוא הביט בחברי הקבוצה שהעיפו ברגליהם ענני חול קטנים בדרכם לאוטובוס, בראשם צועד המדריך האדיש ומלמל דבר מה למגפון שבידו.
הלכנו עם מישה לכיוון האוטובוס, נדחקים לראש הקבוצה ונדחקים עד למקומותינו. מסתבר שמישה ישב שתי שורות מלפנינו. כשהתמקמנו במקומותינו אופיר נשענה על גב המושב שלפניה וקראה לו. "הי, מישה!" הוא התרומם ממקומו והסתובב אלינו. "באיזו מגמה אתה?"
"אומנות," חייך, והסיט שוב את שערו הבלונדיני שנפל על עיניו הכחולות. אופיר חייכה אליו. "כנראה שנהיה באותה מגמה, הא?"
"לא ידעתי שאת אומנית," אמרתי לה כאשר שבה והתיישבה על מושבה לצידי. היא רפרפה את עיניה לכיוונו של מישה וחייכה. "גם אני לא."