מול כוכבים זוהרים.

מול כוכבים זוהרים, מאירים את פניי, אני מרגיש אותך. למרות שאת מזמן כבר לא כאן, למרות שאני כבר לא זוכר את היום והשעה, למרות שזה רק אני שנמצא כאן בחדר הזה. אני מרגיש אותך, מרגיש אותך כאילו הכל אמיתי. כאילו את כאן איתי. כאילו זה את ואני. הרגשות צפים בי ואינני מסוגל להבדיל בין הגעגוע לתסכול. אני בתוך מערבולת של שמחה וכאב. שמחה, אם באמת היית כאן היינו מדברים לאורך כל הלילה לאור הירח, היינו מתנשקים ומתחבקים ומתמזגים לתוך גוף אחד. כאב, אם באמת היית כאן הייתי יכול לבכות עלייך ולשכב על החזה שלך, בזמן שאת מלטפת ומרגיעה, בזמן שאת עושה הכל בסדר כמו שרק את יודעת לעשות.
והלילה, שוב אני מארח את המחשבות, מזמין את הגעגועים וקורא לרגשות. ליבך בליבי, גם אם זה לא אמיתי. את איתי, לנצח שלי.
מול כוכבים זוהרים, מאירים את פניי, אני מרגיש אותך. למרות שאת מזמן כבר לא כאן, למרות שאני כבר לא זוכר את היום והשעה, למרות שזה רק אני שנמצא כאן בחדר הזה.