מחנה לנוער עבריין-פרק 1

שלום. כמה דברים על עצמי: 178 ס"מ. כחושה. חיוורת. בעלת קימורים שלא נראים שייכים על גופי הדק. שיער בלונדיני חיוור גלי וארוך, עם שלושה פסים של צבע: וורוד פוקסיה, ירוק ושחור, אחד ליד השני. עיניים גדולות-גדולות בצבע אפור. אוה, ורצחתי מישהי. בטעות אבל. אני לורן ובריאן יצאנו למועדון, והשתכרנו לגמרי, ואז רבתי עם מישהי (הפרטים מעומעמים, כמובן) ולפני שמישהו הבין משהו שברתי בקבוק על הדלפק של הבר ותקעתי את החצי המחודד בפרצוף שלה. הייתי בת חמש עשרה, ועכשיו אני כבר חוגגת שנתיים במקום המחורבן הזה; "מחנה לנוער עבריין". בולשיט. זה בית כלא. גינות גדולות ומטופחות שמוקפות בגדרות תיל חשמליות בגובה חמישה מטרים. קפיטריה. שיעורים של: שליטה בכעס. גמילה מחומרים ומנהגים מסוכנים. חינוך גופני. אוה, וחשבון. מסדרי בוקר. יש אפילו הפרדה של מגורים: בצד אחד "מסוכנים." בצד שני "בלתי יציבים." שזה מילים יפות ל-"רוצחים" ו-"משוגעים שרוצחים". "לקום!!" צעקה נשמעת ואחריה דפיקות אגרסיביות בדלת שלי, של אנה ושל בריטני. "סידני, קומי!" שמעתי לחישה ופקחתי את עיניי. בריטני עמדה קרוב אליי. שערה החום נח בתלתלים פרועים על כתף אחת, ועיניה הירוקות משועממות. נוריתי מהמיטה שלי. מהר לבשתי טייץ שחורות, חולצה שחורה עם סמל של אזהרה ונייקיס. יצאנו והסתכלתי מסביב. "איפה אנה?" לחשתי. "עסוקה עם מר נאטס(באנגלית-ביצים)." גלגלתי את עיניי. "מר נאגס. אני אומרת לך, יום יבוא ואת בטעות תקראי לו ככה מול הפרצוף." דיברנו בזמן שהלכנו לאולם הספורט. "היי בנות!" אנה הופיעה פתאום. שערה שחור החלק היה פרוע, לחייה סמוקות ובגדיה מקומטים. "היי אנה. איך היה הלילה שלך?" שאלתי בהקנטה. הסומק על לחייה גבר. נכנסנו לאולם הספורט. "הגברות ששם! אתן רוצות גם קפה ועוגה? תתחילו ריצות!" צעקה המורה לספורט. התחלנו לרוץ. כשהשיעור הסתיים שחררו אותנו להפסקה. הלכתי לבד. היום רציתי שקט, בלי אנה ובריטני. אנה. הצטמררתי למחשבה עליה. היא הייתה שפחת המין של מר נאגס, שהיה בן שלושים ושבע. הבחור פאקינג גדול ממנה בעשרים שנה והיא שוכבת איתו! היא אמרה שהם מאוהבים. זיבולי שכל. הוא ניצל אותה. ראיתי את זה. באופן שבו הוא מסתכל על הגוף שלה. מחזיק את הזרוע שלה ברכושנות וזורק אותה לאיזה ארון שירות להזדיין. חצי התיישבתי חצי ישבתי על אבן ענקית בשמש ועצמתי את עיניי, מרגישה את החום על צווארי. "היי. שמעתי שאת לא זונה כמו האחרות כאן." שמעתי קול גברי ופקחתי את עיניי בתדהמה. בחור בן עשרים עמד מולי. שיער זהב עד לכתפיו, שיזוף חיוור, ועיניים בצבע תכלת. שרירי, ועם צלקת גדולה מפיקת הגרוגרת עד לחזו, שנראה בחולצה כחולה לא מכופתרת. "תודה?" שאלתי. הוא הנהן בלי לחייך. "את לא *נראית* כמו זונה, לפחות." הוא התיישב על העשב והתעסק בציפורניו. "רוצחים או משוגעים?" שאלתי בלי בושה. הוא צחק צחוק חסר שמחה. "רוצחים, כמובן. ואת?" העמדתי פנים שאני נעלבת. "אתה מפקפק בי? ברור שרוצחים!" הוא בחן אותי. "את לא נראית כמו רוצחת." הוא אמר בשקט. "כן," נחרתי בבוז. "תגיד את זה לילדה ההיא." הוא הרים אליי מבט אפל. "אבל עשית את זה *בכוונה*? *רצית* לעשות את זה?" נענעתי בראשי לאט. הוא האפיל עוד קצת והסיט ממני את מבטו. "אז את לא רוצחת. את בחורה שהשתכרה והרגה מישהי. זה לא אותו דבר." הסתכלתי עליו בעניין. הוא התחמק ממבטי וגולל בקול אטום וחסר רגש את סיפורו. "רצחתי את אבא שלי." המשכתי לשתוק. הוא המשיך להתחמק ממבטי. "הוא הכה את אמא שלי. את אחותי." אגרופו התהדק ומפרקיו הלבינו. "כמעט הרג את אחותי. ילדה בת חמש שמספרת בגן שהיא נפלה על המדרכה בשביל לחפות על הבן-זונה שגרם לפנים שלה להיות סגולים." נשימתי עצרה לשנייה. "יום אחד חזרתי הביתה ומצאתי את אבא שלי מכה מכות רצח את אחותי בגלל שהיא נתנה לגננת לחבוש לה את הפצעים. היא פשוט עמדה שם ושתקה. אגרופים בבטן ואף צרחה מזורגגת לא יצאה מהפה שלה. לא יכולתי לראות אותה ככה. תפסתי סכין ו…" הוא עשה תנועה מהירה של נעיצה באוויר וחייך חיוך מריר. "שלחו אותה לאימוץ. פגשתי את המשפחה החדשה שלה. אמא ואבא שמחים. תאומים קטנים שרצו מסביב לאמא שלהם. זה מה שמגיע לה. משפחה נורמלית. היא לא צריכה אח רוצח ואמא סמרטוט." דמעה בוגדנית נשרה מעינו. "והיא עוד איכשהו אוהבת אותי. היא פאקינג ראתה אותי דוקר את אבא שלה והמשיכה לאהוב אותי. אני לא מרשה לה לבקר אותי." דמעה נשרה על לחיי. ועוד חשבתי ש*לי* היו חיים קשים.