מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 17

נקודת מבט של שובל.
המשכתי לבכות לעוז והוא? הקשיב לכל מילה שאמרתי.
איך אני אמשיך עכשיו בלי עמית? כל מי שהכיר אותי ידע כמה אני אוהבת אותו. למה הוא עשה לי את זה? מה הקטע של גברים לבגוד רק בגלל שבנות הזוג שלהן עדיין לא מוכנות?
"שובל? בואי אני אקח אותך הביתה" עוז העיר אותי מהמחשבות.
קמתי מהספסל, עוז חיבק אותי מהצד כזה והתקדמנו לעבר האוטו שלו.
הנסיעה עברה בשקט, רציתי לסדר את המחשבות שלי בראש ועוז נתן לי את השקט שלי.
מדי פעם ירדה לי דמעה אבל מיהרתי לנגב אותה.
עמית לא שלח הודעות, לא התקשר, כלום.
"טוב די אני לא יכול עם השקט הזה" עוז פתאום אמר.
הסתכלתי עליו, לא היה לי מה להגיד, רציתי שקט.
הוא שם דיסק, מה זה הוא שומע מוקי?! ומוש בן ארי?!
הוא קלט שהופתעתי מהשירים וצחק.
"מופתעת אה? תתפלאי אבל אני חולה על הזמרים האלה" הוא חייך, חייכתי בקטנה.

נקודת מבט של עוז.
גרמתי לה לחייך!! חיוך קטן, אבל זו כבר התחלה.
השיר 'ואיך שלא' של מוש בן ארי התנגן.
אהבתי את השיר הזה יותר מכל השירים, התחברתי למילים שלו.
'ואיך שלא אפנה לראות, תמיד איתה ארצה להיות'.
אני מתאהב בה, לאט לאט וזה לא טוב. אסור לי להתאהב בילדה שעד לא מזמן שנאתי.
הגענו לבית שלה, עצרתי את הרכב מול השער שלה.
"טוב אז..תודה" היא חייכה חיוך מאולץ.
"מה זה החיוך המעפן הזה?" עיקמתי פרצוף.
"זה מה שיש כרגע" היא קטלה אותי.
"שובל, תחייכי עכשיו" ציוויתי עליה.
"אין לי סיבה לחייך כרגע" היא אמרה ביובש.
"אלקיים" אמרתי בטון מאיים כזה שגרם לחייך ולצחוק.
"יש הצלחתי" צחקתי.
"מפגר" היא סיננה בצחוק, נתנה לי נשיקה בלחי ויצאה מהרכב.

נקודת מבט של שובל.
נכנסתי הביתה, עליתי ישר למקלחת, מיליתי לי אמבטיה עם קצף כדי להירגע ונכנסתי.
הפעלתי לי שירים שקטים ומרגיעים, נתתי לעצמי לפרוק הכל.
בכיתי, הוצאתי הכל החוצה.
יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת, הסתכלתי במראה על עצמי.
מה יש בי שגורם לכולם לבגוד בי? אני מכוערת? אני לא מספקת אותם אז הם הולכים לאחרות? עמית אהב אותי בכלל?!
"מטומטמת זה מה שאת!" צעקתי על עצמי במראה.
"למה דווקא בי בגדו?!"צעקתי והתחלתי לבכות.

התלבשתי בטייץ שחור וגופייה לבנה, אמא לא הייתה בבית אז הרשיתי לעצמי לצאת החוצה, תפסתי אוטובוס לחווה, הרבה זמן לא הייתי שם.
כשהגעתי לשם הופתעתי מהמראה, לרעה.
הכל מוזנח שם, הסוסים היו נראים לא טוב, מסריחים, רעבים, בעיקר צמאים לתשומת לב.
התחלתי לנקות את החווה, לשטוף את הסוסים, להאכיל אותם, וללטף אותם.
הכנתי את סימבה לרכיבה.
"שובל? זו את? כמה זמן לא ראיתי אותך" שמעתי את קולה של לילי מאחורי.
הסתובבתי אליה עם חיבוק מתגעגע ודמעות בעיניים.
"לילי" בכיתי לה.
"מה קרה יפה שלי?" היא שאלה בבהלה.
"הוא בגד בי לילי" בכיתי.
"עמית?" היא שאלה מופתעת.
"כן, אני אהבתי אותו כל כך לילי" אמרתי וניגבתי את הדמעות.
"בואי נצא לרכיבה, זה יעזור לך" היא אמרה ולקחה אותי בחיבוק לעבר הסוסים.

נקודת מבט של עוז.
נשכבתי במיטה שלי, משחק בכדור גומי שמעצבים כמעט השמדתי אותו.
איך הוא יכול לבגוד בדבר היפה הזה?
מה הוא הומו?
התקשרתי לאוראל.
"אה יהומו?" הוא ענה.
"יבן זונה אני צריך לדבר איתך" צחקתי.
"עוד שעה בפארק?" הוא שאל.
"סבבה" אמרתי וניתקתי.
קמתי מהמיטה, שוטף את הפנים והמחשבות.
לבשתי גינס ברמודה וחולצה שחורה צמודה.
נעלי ספורט ויצאתי מהבית.

התיישבתי בפארק, מחכה לאוראל.
ראיתי אותו מרחוק.
"אחי בדם" הוא נתן לי חיבוק של גברים כזה.
התיישבנו ודיברנו, השלמנו פערים, מאז שיש לו חברה כל היום דבוק לה לתחת.
קברתי את הפנים שלי בתוך הידיים שלי ונאנחתי.
"מה יש?" הוא שאל.
"אני מתחרפן" נאנחתי.
"שובל?" הוא שאל, הנהתי.
"מה היא עשתה? חשבתי שהשלמתם" הוא שאל לא מבין.
"כן.." אמרתי.
"אז?" הוא שאל.
"תגיד? איך יודעים שמתאהבים במישהו?" שאלתי מתעלם מהשאלה שלו, עלה לו חיוך על הפנים פתאום.
"אתה מאוהב בילדת חווה..סליחה שובל אלקיים?" הוא שאל בחיוך.
"אני לא יודע אני מסביר לך" התעצבנתי.
"איך יודעים?" שאלתי.
"אני הבנתי שאני אוהב את ירדן.. חשבתי עליה כל יום, כל היום. כל חיוך שלה עשה לי פרפרים בבטן, כל בכי שלה גרם לי עצבים בגוף, כל יציאה מפגרת שלה התאהבתי בה יותר.
שמע הן ילדות טובות, הן שתיהן כובשות. גם ירדן שלי וגם שובל" הוא אמר.
"מה אני צריך לעשות כדי שהיא…אתה יודע..תאהב אותי בחזרה?" שאלתי וגירדתי בראש כזה. לא רגיל למצבים כאלה.
"תגרום לה לחייך" הוא חייך וכאילו נכנס לעולם משלו.
"הבעיה שכל חיוך שלה וכל צחוק שלה, אני מתאהב יותר" הורדתי את הראש.
"היא תהיה שלך. מילה של אוראל בן נעים" הוא חייך.
חייכתי אליו בחזרה, אין עליו.

'יש עוד טיפה ממך
נשיקה משפתייך לטעום
ועוד טיפה ממך רק טיפה
שתספיק להיום'
(סימן-אליעד נחום, ממליצה בחום).