מחפש אחרייך אל האור בעינייך- פרק 26

נקודת מבט של עוז.
קמתי בבוקר לצד אהבת חיי, היא עדיין ישנה.
היא נראתה כמו מלאך קטן. נהנתי להסתכל עליה.
אחרי כמה דקות ארוכות היא התעוררת, התמתחה לאחור, וחייכה.
"בוקר טוב" היא מלמלה בחיוך.
"איזה בוקר יאהבלה כבר 10" צחקתי.
היא קמה מהר מהמיטה ודפקה את הראש שלה במדף מעל המיטה.
לא הפסקתי לצחוק.
"זה מצחיק אותך? עכשיו יהיה לי נפוח" היא הייתה עצבנית.
התקרבתי אליה ותפסתי אותה במתניים, קירבתי אותה אליי.
"אני יתן לך נשיקה ויעבור לך" לחשתי בחיוך, על מנת ליצור רגע רומנטי.
"אם תנשק אותי רק תחמיר את המצב" שובל צחקה.
"ילדה קקה" צחקתי, היא זרקה עליי כרית ונכנסה לאמבטיה.
נשכבתי חזרה על המיטה, מביט בתקרה ומחייך.
"תודה אלוהים," לחשתי לעצמי.
"מה תודה? תתפשט" שמעתי את שובל צוחקת וראיתי שהיא נשענת על הקיר.
"תזהרי אני בחור צייתן" צחקתי וקירבתי אותה אליי.
"מטומטם, לך תצחצח שיניים לפני שתחנוק אותי עם הניחוחות שלך בפה" היא צחקה ונתנה לי מכה קטנה בחזה.
צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, התלבשתי, כוסעאמק איזה אמבטיה צפופה. שמתי ברמודה בורדו וחולצת טישרט אפורה.
יצאתי מהאמבטיה ושובל בדיוק סגרה את הכפתור של הגינס שלה.
היא חייכה אליי וירדנו למטה.

אכלנו בזריז את הבגט עם החביתה ויצאנו מהבית.
נסענו ותוך נסיעה של כמה דקות הגענו לבית ספר.

"בוא נתקשר לירדן ואוראל" שובל ביקשה. הנהנתי וחייגתי לאוראל.
"הלו" הוא ענה כאילו הוא קם משינה.
"אה אחי מה קורה?" שאלתי.
"וואלה בסדר, הרופאים אמרו שהיא צריכה להישאר להשגחה הלילה ואז נחזור הביתה" הוא אמר.
"ואיך היא מרגישה?" שובל התפרצה בשיחה.
"עייפה, חלשה.. יהיה טוב" הוא נאנח.
"טוב אוראלי אנחנו חייבים להיכנס לשיעור, תמסור לירדן שאני אוהבת אותה ושאני אבוא אליה בצהריים" היא אמרה.
"טוב חיים שלי, כנסו לכיתה" הוא צחק וניתק.

נקודת מבט של שובל.
נכנסנו לכיתה.
שיעור תקשורת זה היה השיעור האהוב העליי.
המורה הסביר לנו איך עוברים עדשת מצלמה, איך מתראיינים או מראיינים, הייתי רוצה להיות אשת תקשורת כשאהיה גדולה.
השיעור נגמר ושאר היום עבר ממש מהר.
"חיים שלי אני הולכת לחווה קצת, הרבה זמן לא הייתי שם ומשם אני אתפוס אוטובוס לירדן" אמרתי לעוז.
"תתקשרי אליי שאת מסיימת בחווה אני אבוא לקחת אותך, נלך ביחד לירדן" הוא נישק אותי.
הוא ראה שעליתי לאוטובוס ורק אז נכנס לאוטו שלו.
הגעתי לחווה, הזדעזעתי, הכל היה מוזנח שם, הסוסים היו רזים וחלשים, כל החווה מסריחה ביותר.
דפקתי בדלת המשרד של לילי שנראתה כאילו היא טובעת בין הדפים.
"מה זה כל הדפים האלה?" שאלתי בהרמת גבה.
"אין לנו ברירה שובלי, אנחנו נצטרך למכור את החווה, אני לא עומדת בחשבונות העצומים האלה" לילי אמרה בייאוש ונאנחה.
"מה למכור את החווה?" שאלתי ועצרתי את הדמעות שחנקו אותי. החווה הזאת יותר מדי חשובה לי.
"אין לי אפשרות אחרת שובל, תביני אותי, אני בת 22 ואני מנהלת פה הכל לבד, את כבר לא באה בקביעות, המדריכים פה עזבו, הקייטנות נסגרו בגלל שלא היה מספיק חניכים שרוצים לבוא, איך אני אמורה לעמוד בכל זה לבד?" היא שאלה.
"בואי נעשה יריד, נגייס כספים, נביא חניכים ומדריכים חדשים-" באתי להמשיך אבל היא קטעה אותי.
"זה לא יעזור, החובות ממש גדולים.." החא חייכה חיוך עצוב כזה.
"מה החוב?" שאלתי וניגבתי את הדמעות.
"בערך 10 מיליון.." היא אמרה.
"אלוהים ישמור" שמתי יד על המצח.
"יש לנו חודש להתפנות מפה.." היא אמרה.
חיבקתי אותה חזק, אני חולה עליה.
"תשמרי על קשר" ביקשתי ממנה.
"ברור יפה שלי, אנחנו נבוא לבקר אותכם" היא אמרה.
"אנחנו?" שאלתי בהרמת גבה.
"לא סיפרתי לך? אני מתחתנת" היא חייכה.
"עם הבחור מהבר שהכרת לא מזמן?" שאלתי.
"כן" היא חייכה.
"וואו.. מזל טוב" חיבקתי אותה חזק.
"תודה יפה שלי, מה עם עמית?" היא שאלה והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.
"נפרדנו" אמרתי לה.
"מה? למה?" היא שאלה.
"הוא בגד בי" נאנחתי.
"בן זונה" היא אמרה.
"לגמרי" חיייכתי חצי חיוך.
"ואין מישהו חדש?" היא שאלה.
"דווקא יש, קוראים לו עוז, אח של עידן" צחקתי.
"איזה עידן? עידן דמארי? אח שלו? לא היית אויבת שלו או משהו?" היא שאלה.
"הגבול בין שנאה לאהבה דק" צחקתי.
המשכנו לדבר קצת ואז התקשרתי לעוז שיבוא לקחת אותי.

עוז הגיע תוך כמה דקות.
"היי חיים שלי" הוא נישק אותי.
"היי" אמרתי.
"מה קרה?" הוא שאל.
"מוכרים את החווה" אמרתי בעצב.
"למה?" הוא שאל.
"עוז אפשר רגע שקט? בבקשה, אין לי מצב רוח" התפרצתי עליו.
הוא הסתכל עליי כמה שניות ואז התחיל לנסוע, הנסיעה עברה עברה בשקט, ראיתי שהוא כועס.
"למה אתה כועס?" שאלתי.
"לא כועס" הוא אמר, מרוכז בכביש.
"אתה כן"
"אני לא"
"אתה כן"
"אני לא כוסעמאק שקט כבר" הוא צעק עליי.
הסתכלתי עליו בשוק.
"מה נראה לך שאתה צועק עליי?" שאלתי בתדהמה.
"סליחה, טוב?" הוא הסתכל עליי וליטף לי את הברך.
"אל תיגע בי" זזתי ממנו ויצאתי מהאוטו כשהגענו לבית החולים.

נכנסתי לחדר של ירדן. אוראל לא היה בחדר.
חיבקתי אותה.
"איפה אוראל?" שאלתי אותה.
"הלך להביא לי משהו לאכול" היא לחשה. היא הייתה נראית כל כך חלשה..
"מה קרה? רבת עם עוז?" היא שאלה כשראתה שהוא יושב בחוץ.
"משהו כזה" צחקתי.
"מה יהיה איתכם" היא צחקה ומיד אחרי שניה היא הפסיקה כי כאב לה.
"אל תתאמצי" סידרתי לה את הכרית.
"אל תגידי לאוראל, שובל ממש כואב לי, הרופא אמר שאני חייבת לשמור על עצמי ועל התינוק, אבל אני לא מסוגלת, אני מתחרפנת פה כל היום במיטה הזאת" היא בכתה.
"חיים שלי זה לטובתך ולטובת בוטן" ליטפתי לה את הלחי.
אוראל בדיוק נכנס, ירדן מחקה את הדמעות וחייכה חיוך מאולץ.
"אני לא קונה את החיוך הזה, מה קרה?" הוא שאל בהרמת גבה.
"כלום סתם סוגרים את החווה שלי אז ירדן הייתה עצובה" ניסיתי להציל אותה מהמצב.
"אוקי.." הוא נראה מהסס, קנה את התשובה שלי חצי קלאץ.
הוא יצא לעוז.

נקודת מבט של עוז.
הייתי עצבני, הרגל רעדה לי כאילו יש לי פרקינסון.
"מה יש?" אוראל בא והתיישב ליידי.
"היא משגעת אותי" קברתי את הראש בין הידיים.
"נשים" אוראל נאנח וצחק.
"מה עם ירדן?" שאלתי.
"היא אומרת שהכל בסדר אבל אני שומע בלילה שהיא בוכה, כואב לה והיא לא אומרת לי" הוא אמר ושמעו בקול שלו את הדאגה.
"תלך תדבר איתה, היא במצב רגיש עכשיו אוראל" אמרתי לו.
המשכנו לדבר טיפה ואז שובל יצאה מהחדר של ירדן כי שעות הביקור נגמרו.

התקדמנו לכיוון האוטו, שותקים כמו אהבלים, יענו כועסים אחד על השני.
"מה עכשיו את בבורגז איתי?" שאלתי.
"תחשוב לבד" היא אמרה.
"לא טוב בלחשוב" צחקתי וגירדתי בראש.
"באסה לך!" היא אמרה ביובש ונכנסה לאוטו.
הפעלתי את השיר היחיד שהיא אוהבת במזרחית, אני הכרתי לה אותו ומאז זה הפך לשיר שלנו.
'אייל גולן- היא לא את'.
היא לא הסכלה עליי אבל ראיתי שהיא חייכה.
"יאללה יאללה מה את משחקת אותה את מתה עליי" צחקתי.
היא הפנתה אליי מבט וליטפה לי את הלחי.
"מפגר" היא צחקה והעבירה את ידה בשיער שלי.
"מפגר שאוהב אותך" נישקתי אותה.