מחרימי הרגשות – פרק 10

"מהקורה?" שאל אותי פרנק.
"מה?" שאלתי, בוהה בו.
"ככה אומרים מה קורה אצל המגניבים!" הוא קרא.
"נפלא." אמרתי.
ישבנו ליד השולחן של ארוחת הצהריים.
"הו, היי אלדר!" קרא ג'ק, שהגיע מהכניסה הראשית.
"היי ג'ק!" אמרתי.
"מי זה ג'ק?" שאל פרנק בקול שהזכיר לי קנאה.
"חבר חדש שלי." אמרתי.
"ומה אני?" הוא שאל.
"גם אתה חבר שלי." אמרתי מהר.
"מה קורה?" שאל ג'ק.
"יש לך צלקת על המצח." אמר פרנק בחוסר טאקט משווע.
"תודה, אני קורא לה מארק." אמר, מחייך.
"מארק?" שאלתי, משועשע.
"מארק*." הוא הנהן.
"איך קיבלת אותה?" שאל פרנק.
"זה היה כשעשיתי בעיות בבית הספר הקודם שלי." אמר ג'ק.
"אתה ילד שעושה בעיות?" שאל פרנק, כאשר על פרצופו הבעת גועל ניכרת.
"זאת לא אשמתי. הכל בגלל הפרעת הקשב הארורה שלי וההיפראקטיביות." אמר ג'ק.
"בחיי, בעיות קשות." אמר פרנק, במבט של גועל.
"אתה יודע, זה יכול להיות קצת יותר מנומס אם לא היית בוהה בי בכזו צורה, אני עדיין בן אדם, ואני עדיין משקיע את כל כולי בלימודים ועושה את הכי טוב שלי. זה שאני לא מצליח כל הזמן, לא אומר שאני בן אדם פחות טוב." אמר ג'ק, נועץ בפרנק במבט רב משמעות.
פרנק קם באי נוחות ועזב.
"עשית לי חסד." אמרתי לו.
"הוא נדבק אליך?" שאל ג'ק, לוקח נגיסה גדולה בהמבורגר.
"כן." אמרתי.
"זה לא נחמד כל כך, אה?" הוא שאל.
"לא ממש." עניתי.
ג'ק הוריד את ההמבורגר, והביט בי במבט שואל.
"אז מה אתה חושב על בית הספר?"
"זה בית משוגעים שאיכשהו לומדים בו."
"אני מסכים." הוא אמר. "כבר שמת עין על משהי?"
"משהי?" שאלתי, מופתע מעצם השאלה.
"כן." ענה ג'ק. "אני כן."
"כן?" שאלתי.
"ולמען האמת, אני והיא כבר ביחד." אמר ג'ק.
"מי זו?" שאלתי, סוקר את הקפיטריה.
"אנחנו לא מגלים. החלטנו שזה יהיה שקט, כדי שלא יציקו לנו." אמר ג'ק.
"רעיון טוב." אמרתי, ואכלתי בעצמי מההמבורגר שלי.
"בחיי, גיל ההתבגרות הזה, אני כל הזמן רעב." התלונן ג'ק, ואכל עוד מההמבורגר שלו.
צחקתי צחוק קצר, ואז בהיתי בחבורה של השרירנים.
"הם באמת אנשים חסרי יכולת מלבד שרירים." אמרתי. "אנשים מסכנים."
"אתה מרחם עליהם?" שאל ג'ק, מרים גבה. "תסתכל עליהם!"
בדיוק אז דייב תפס אחד מהם וחבט בו.
"מעניין מה ייצא מהם בעתיד." אמרתי.
ג'ק צחק צחוק מתוח, ועם זאת נעים.
"נראה…" הוא אמר.