מחרימי הרגשות – פרק 5

שלחו אותי לברר מה עובר במוחות של בני נוער, ולמען האמת, שיעור האנגלית הזה הספיק לי בשביל לדעת.
קודם כל, ישבתי במרחק ביטחון מהמורה, בקצה הכיתה בפינה, כך שהייתה לי פנורמה מרהיבה לעבר חבורה של בני נוער שאלוהים לא בירך אותם באינטליגנצייה מרובה ככל הנראה.
חבורה של נערים שלשבשו גופיות, וחשפו שרירים משתרגים צחקו זה עם זה בזמן שהמורה חסרת הישע ניסתה להסביר לכיתה את המטאפורות שיש באיזה שיר מטופש של תחילת השנה.
אחד מאנשי החבורה הזו היה הנער הבלונדיני שהתנגש בי בחזית הבניין.
כבר ניחשתי מה עובר לילדים האלו בראש:
-היי, קלוט את השמנה הזאת-
-המורה הזאת חופרת-
-מתי יש הפסקה?-
-אני רעב-
-יואו, אחי, אני כאילו היום עושה טסט נהיגה-
או דברים כאלו.
סרקתי את שאר הכיתה כדי לחפש אנשים קצת יותר… הגיוניים…
ראיתי שם קבוצה של נערות מתבגרות עם אודם בצבע אדום דובדבן. לכולן השפתיים היו מוגדלות, מה שרמז על כך שכל אחת מהן הוציאה מהכיס של אבא שלה כסף בשביל ניתוח פלסטי.
עברתי להביט באדם שללא ספק היה החנון הכיתתי.
הכל היה מאורגן בדיוק כמו שהכרתי אותו מלפני עשר שנים. למה שלחו אותי, באמת שלא ידעתי.
הרגשתי מעין דגדוג מהכיס שלי, ושמתי לב שמשהו רוטט שם.
שלחתי את היד לכיס שלי, ושלפתי החוצה את האוזנייה שריצ'רד נתן לי.
"אני באמצע שיעור." לחשתי לתוך המיקרופון הצידי שהיה תבוע בה.
"איזה?" הוא שאל.
"אנגלית." מלמלתי.
לרגע אחד חשבתי ששמעתי אותו נחנק ממשהו, עד שהבנתי שהוא צוחק.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי ברוגז.
"המורה, החדש מדבר וזה מפריע לי ללמוד!" קרא הנער הבלונדיני.
"אלדר?" שאלה המורה. "עם מי אתה מדבר שם?"
"הוא מדבר אל עצמו." אמר בחור אחר מחבורת השרירנים-מחוסרי-המוח.
הוא היה לבוש בגופייה כחולה שהצווארון שלה גזור. צבע העור שלו היה כהה למדיי. בכלליות, הוא היה נראה כאילו נלקח מתוך ספר הסטריאוטיפים הגדול.
גל צחוק עבר בכיתה, וידעתי שאני מסמיק מכיוון שכולם צחקו עלי ללא ספק.
תחבתי בכוח את האוזנייה חזרה לכיס, נחוש שלא לספק להם עוד סיבות לצחוק עלי.
…
"אז אתה התלמיד החדש. אני פרנק." אמר ילד ג'ינג'י עם נמשים וגשר בשיניים. הוא הזיע, על אף שלא הייתה סיבה הגיונית שהוא יזיע. זיהיתי אותו בתור החנון של כיתת אנגלית.
הוא שלח את ידו כדי ללחוץ את שלי. לחצתי לו את היד בהיסוס מסויים.
"מצא מין את מינו." אמר הבחור הבלונדיני.
"מי זה?" שאלתי.
"זה דייב." אמר פרנק בקול תיעוב עמוק.
"הוא תמיד כזה מגעיל?" שאלתי.
"למען האמת, לא." אמר פרנק. "הוא דווקא די נחמד כשרק אתה והוא מדברים, אבל כשהוא משוויץ בפני חבורת הבובות שלו?"
"בובות?" שאלתי מבולבל.
"אתה יודע, אלו שנגררים אחריו רק בגלל שהוא יפה, עשיר." אמר פרנק. "הוא התברך בכל מה שחסר לי."
בהיתי בפרנק.
"אתה יודע… אני והוא יכולנו להשלים לבן אדם מושלם. אין בני אדם מושלמים מלבד סופרמן, אבל הוא לא בן אדם." אמר פרנק, בקול מהרהר.
"אתה מעריץ את סופרמן?" שאלתי.
"כן." אמר פרנק. "אני אוהב בעיקר אותו, ואת הקומיקסים שלו, אני אוסף קומיקסים, בעיקר של גיבורי על, לא שיש קומיקסים שאינם של גיבורי על."
"אני מבין." אמרתי.
צלצול הציל אותי לחלוטין, כאשר ידעתי שעליי ללכת לשיעור מתמטיקה.