מיום הזיכרון ליום העצמאות- מתי היא תשים לב! ספיישל הדר ותומר

כמו שאמרתי, זה אינו קשור לשום חלק בסיפור..
אני עדיין לא יכולה לוותר על הדר ותומר, התחברתי אליהם חזק.
הדמויות אכן בסיפור, אבל העלילה לא קשורה לסיפור.

נקודת מבט הדר-
"לא! אני לגמרי לא מוכנה, אני -לעזאזל- לא מסוגלת לעלות לקבר שלו!" אמרתי בהיסטריה לתומר בזמן שהיינו בחדרו בבסיס, מבודדים מהעולם.
"מאמי שלי, אנחנו צריכים.. זה קשה, זה כואב. אבל הוא היה רוצה שנחלוק לו כבוד ושנבוא לבקר אותו." אמר תומר בהרגעה ונשק למצחי, קובר את גופי בתוך זרועותיו בחמימות כשעמדנו בתוך החדר השקט.
עומדים ולא יודעים מה לדבר.
"עברו תשעה חודשים, זה לא שפוי. תשעה חודשים שהוא לא כאן!" אמרתי בכעס והטחתי את ידיי על גופו של תומר, אני רוצה להיעלם.
"הוא נלחם עד השניה האחרונה, הוא גיבור." אמר תומר לאוזני,
"אני לא יכולה לעכל את זה.." בכיתי שוב, אך בשקט יותר.
"אני יודע. אף אחד לא מצליח לעכל את זה, הוא היה נכס אדיר בעיני כולם." נשם עמוקות
"למה אלוקים לוקח את הטובים ביותר?" נלחמתי בשאלתי הקשה, שתשאר לתמיד ללא מענה.
"כי מגיע להם טוב יותר." ענה בקול חנוק,

ניסיתי לנשום, ניסיתי להירגע. להיזכר בחוויות שלנו בחדר של הבנים כשהיינו שרים ביחד ורוקדים, צוחקים, שמחים.
"הוא היה אדם שמח.." סיפרתי בתסכול לתומר,
"אני יודע." אמר בנשימה עמוקה,
"אני זוכרת שלפני שיצאתם לשטח שמנו שירים של מסיבת טבע, כמו שהוא אהב, והוא רקד וצחק.. לא ידעתי שזה יהיה הריקוד האחרון שלנו ביחד.. אני מתגעגעת אל אלירן" בכיתי על חולצתו הצבאית של תומר שוב, קוברת את ראשי בחולצתו הצבאית ומנסה לא להיחנק.
המשכנו להיות בשקט, בשקט שלנו.
"הצפירה עוד מעט." אמר בשקט, שתקתי.

עברו שתי דקות והצפירה החזקה והנוראית הגיעה, החזקתי בחולצתו של תומר ומשכתי אותו אלי.
מצטמררת מקול הצפירה.
תומר חיבק אותי חזק ונשם בשקט. עומדים דום לזכר החיילים ההרוגים, ולא רק לזכר החיילים היהודים.
אלא לזכר כל החיילים שלחמו בעדנו, גם בעד אלו שלא יהודים.
יבבתי בשקט וכשהצפירה הסתיימה פרצתי שוב בבכי.
"אין יותר אלירן.." מלמלתי בבכי, תומר נשק למצחי, זוכר איך לקחתי קשה את עניין המוות של החיילים, ולא רק חיילים שהכרנו. אלא, כל חייל שנהרג הייתי מושבתת במשך הרבה זמן.

"תיכנסי להתקלח, אני אביא לך בגדים." אמר בשקט, הנהנתי בראשי וחיבקתי אותו שוב.
לבסוף, נכנסתי להתקלח, נרגעת.
התלבשתי בפיג'מה ארוכה עקב הקור ששרר אצלנו..
"אני פה." אמר תומר כשנשכבתי במיטה לבד, הסתובבתי לכיוונו והשענתי את ראשי על החזה שלו.
נרדמת.

התעוררתי מהשעון המעורר, רואה שהשעה שש בבוקר.
תומר כבר היה לבוש במדי א' המדוגמים, הכומתה השחורה על כתפו.
הוא הניח תפילין עליו ושלח לי נשיקה באוויר כשראה שקמתי.
התלבשתי מהדר במדי א' גם, מתארגנת מהר ויוצאת אל חדר האוכל בלי לדבר אל תומר.

אכלתי סופלה שוקולד ושתיתי שוקו, יוצאת מהר אל האוטו של תומר ושנינו נוסעים בשקט.
צמה רופפת אספה את שיערי בעוד שהפוני שלי הוסט לצדדים כי הוא ארך.
"מאמי שלי, לא משנה מה, את גיבורה." אמר תומר לפני שירדנו מהרכב,
הנהנתי בראשי ונשקתע לשפתיו.

נכנסנו אל בית הקברות והמשכנו אל החלקה הצבאית,
המשפחה שלו פקדה את הקבר.
הגענו וחיבקנו את הוריו ומשפחתו, הוא השאיר אח ואחות ..
שני אחים תאומים בני 18 העומדים לפני גיוס.
מאור וחברה שלו היו שם, גם אור היה שם.

הצפירה התחילה ועמדנו בשקט, שומעים את הבכי של משפחתו.
לאחר מכן אבא שלו הקריא דברי אזכרה על בנו.
זה לא פייר. כל כך לא פייר.
בכיתי בין זרועותיו של תומר, איך אפשר לחיות ככה..

כשהאזכרה הסתיימה הלכנו אל הבית שלהם, תומר ליווה אותם במשך כל תשעת החודשים האלה.
מאור וספיר הלכו לבית, ספיר בכתה הרבה.
היא כמעט גם הייתה במצב הזה..
מאור נפצע קשה במלחמה..
אור נפרד מהקבר בפעם האחרונה וחזר אל הבית.

היינו צריכים לבקר בהרבה קברים, ביקרנו ואז הלכנו אל הבית של המשפחה של אלירן..
הסתכלנו על תמונות וישבנו לשמוע סיפורים עליו.
אחותו בת ה-18 סירבה להיות נוכחת בסיפורים עליו, היא במקום לשמוע את הבכי והעצב עלתה לחדרה.
לאחר כמה זמן עליתי לחדרה, דופקת בשקט.

"פתוח" אמרה בקולה העדין, היא דומה לאלירן באופן מפחיד.
התיישבתי על מיטה בשקט ושתקתי.
"א-אני לא יודעת איך מנחמים, אני לא יודעת איזו מילה תרפא את הכאב.." נאנחתיי בשקט
"שום מילה לא תרפה..", חייכה חיוך שבור.
"הוא היה אדם שמח, הוא תמיד השרה שמחה. הוא אהב ריקודי טבע" צחקתי מהזיכרון האחרון שבו הוא רקד לנגד עיניהם של כל החיילים שעמדו להיכנס לשטח -כולל אותו- הוא רק ושמח. כאילו אין מלחמה.
"אני אוהבת אותו.." אמרה בחיוך שבור,
"הוא תמיד יהיה בלב שלך" אמרתי בחיוך מנחם, "בלב של כולנו." הוספתי.
"הוא תמיד אהב את השיר של בוב מרלי 'אל תדאג'. כאילו השיר נכתב עליו" חייכה בעצב
"הוא לא רוצה שנהיה עצובים, רק שמחים." אמרה אחותו בחיוך גאה.
הנהנתי בראשי וחיבקתי אותה חזק.
"איך את מנסה להתמודד?" שאלתי, היא חייכה בשקט ואמרה "אני עולה בשקט לחדר שלו, נשכבת במיטה ומדמיינת אותו שם. כמו תמיד, כשלא הייתי נרדמת הייתי בורחת למיטה שלו ומחבקת אותו חזק. הוא היה מספר לי סיפור והייתי נרדמת. וזה לא רק כשהייתי קטנה, זה נמשך עד שהוא נהרג.." אמרה בחיוך קטן
"אני סובלת מנדודי שינה, עוד מאז כשהייתי ילדה בת 9. הוא תמיד עזר לי לשכוח מזה ולהירדם" חייכה בעצב והוסיפה "עכשיו אין מי שיעזור לי להירדם.."

שתקתי.
דפיקה בדלת הפריעה לשקט, מיד אחותו ענתה ברוגע מופתי "פתוח." .
היא תמיד דיברה ברוגע, בשקט.
השרשרת האישית שלו נתלתה על צווארה.
היא מיד אמרה "לזכור, ולא לשכוח."
תומר נכנס לחדר וחיבק את אחותו של אלירן,
"קטנטונת, שמעתי שהתקבלת למחלקה שלנו. את עומדת להתגייס שנה הבאה לגדוד שלנו, לגדוד של אלירן" חייך.
היא הנהנה בראשה.
"ישר בסוף שנה אני שם" חייכה,
"אנחנו נשמח שתהיי שם" חייך, חייכתי גם.

חזרנו אל הבית של תומר, מורידים את היום מעלינו.
לבושים בבגדים אזרחיים.
"איך אפשר לחגוג רגע אחרי עצב?" נאנחתי בשקט,
"כי בזכותם אנו פה.." אמר בשקט
"היום יש את המסיבה לזכרו של אלירן" חייכתי חיוך שבור,
"הוא אהב שמחה, אחותו ארגנה מסיבת טבע לזכרו." אמר בחיוך שקט ושבור. כמוני, שבור..

נשכבתי לישון ולקראת הערב התעוררנו ומיד התלבשנו במכנס ג'ינס וחולצה עם תמונה של אלירן.
"מהפכה של שמחה." היה כתוב על החולצה, ממש כמו אלירן.
העצב התחלף לשמחה ברגע שראינו אותו.
אכלנו ומיד הלכנו למסיבה, עוזרים לארגן.
המשפחה של אלירן הגיעה, גם חברים של אלירן מהתיכון , מהצבא, מהשכונה, מכל מקום!
כולם לבשו חולצה עם התמונה שלו.
החולצה הייתה לבנה וככה זהרנו בחושך,
השירים שלו שהוא כל כך אהב הושמעו.
רקדנו ושמחנו, אלירן אנחנו נזכור אותך רק בתור אדם שמח.
הבטתי הצידה וראיתי את אחות של אלירן רוקדת וצוחקת, אף אחד לא שתה אלכוהול.
השמחה של אלירן עזרה לנו לרקוד ולצחוק, להשתטות.
אחותו עלתה על כיסא ומיד לקחה את המקרופון ודיברה,

"אלירן שלי, אח שלי.
אני לא אדבר עליך בלשון עבר, כי אתה ההווה.
אומנם לקחו לך את הגוף, אבל לא את הנשמה. ולא את השמחה.
אני מאמינה שאתה כאן, רוקד בין כולם. צוחק על כמה שאנחנו יפים כשאנחנו משוחררים.
שום אלכוהול, ושום דבר אחר לא ישכיחו אותך מליבנו וזכרוננו.
אתה תמשיך להיות בליבנו, אתה תמשיך לגדול ביחד איתנו. אתה תמשיך ללוות אותנו בכל ההמשך שלנו.
אתה שם, אתה פה.
אני אוהבת אותך אח יפה שלי..
והמשפט שלך לא ישכח מראשנו 'מהפכה של שמחה'.
כי כל עצב יש בו שמחה,
בלעדייך לא הייתה לנו מדינה, בלעדייך לא היו לנו חיים כאן.
תמיד אהבת את כולם. ואתה תמשיך לאהוב..
והמסורת שלנו לא תעלם לעולם, אני נשבעת לך.
גם אחרי שאמות." סיימה את דבריה,
המסורת בהחלט תישמר..
כל יום עצמאות תהיה מסיבת ריקודים עם השירים שאהב לכבודו,
הוא אהב לראות אנשים שמחים..
אנחנו אוהבים אותך אלירן.

נישקת את תומר והמשיכו הריקודים, השמחה עם קצת מועקה.
אך, אם אחותו מתגברת, גם אני.
אפשר לקחת את זה למקום של השמחה, לזכור אותו בשמחה, לא בעצב.

השיר של עומר אדם הושמע בקולי קולות.
"מהפכה, של שמחה. כי כולנו משפחה, ונרקוד בטירוף! כי הגיע זמן לעוף" נשמע השיר ברחבי החורשה שבה היינו, הזולה של אלירן.

–

לאחר יומיים קראו לנו לבוא לחורשה שבה הייתה המסיבה לזכרה של אלירן.
רואים שלט ענקי שכתוב בו.
"הזולה של אלירן.
הנוכחים חייבים להיות שמחים,
כי להיות שמח זו גדולה!
אז יאללה מהפכה של שמחה!!"

ראש העיר נאם שזה מהיום נקרא הזולה של אלירן,
והכל בזכות אחותו הקטנה.
נתלה מתחת לשלט על המלחמה 'צוק איתן' ואיך אלירן נפטר, מה תפקידו, תמונות שלו ועוד.

אז ממה שראיתי..
אלירן, חבר אהוב.
אין לך מה לדאוג, כי יש מי שזוכר אותך.
אתה לא צריך לפחד, כי אף אחד לא ישכח אותך.
אף אחד לא ישכח את השמחה בלב שלך, את האהבה שלך, את הרצון שלך לגרום לכולם להיות שמחים.
אז אלירן.
אנחנו אוהבים אותך וזוכרים אותך.